פעמים אין-ספור שאלנו את עצמנו, בשנים שעברו מאז: מה קרה? איך עוות חלום גדול ונהפך לקריקטורה עגומה?
יש האומרים: זו דרכו של כל חלום. אין מה לעשות.
יש אומרים: כל הלוחמים של כל המלחמות חזרו הביתה ולא מצאו את מקומם במציאות החדשה. כל הסופרים של כל המלחמות סיפרו על כך.
יש אומרים: האידיאליסטים רוקמים חזון, הריאליסטים מגשימים אותו. מוכרח להיות פער בין זה לזה.
אבל אצלנו אין פער. אצלנו רובצת תהום בין החזון והגשמתו.
מדוע?
* * *
יתכן שלפחות חלק מן התשובה כלול בעמודי ספר זה, שנכתבו לפני 26 שנים, כאשר ההלם היה טרי. חייל של תש"ח בא הביתה, הביט במדינה שקמה בעורף בשעה שמיטב הבנים היו עסוקים בחזיתות, וקבע: לא זו דמות המדינה שלמענה נלחמנו.
הדברים נכתבו בידי אדם, שהיה אז בן 26. צעיר שעבר זה עתה את הגדולה בחוויות שאדם יכול להתנסות בהן: עשרה חודשים של קרבות בלתי-פוסקים, בגדוד שסבל אבידות כבדות יותר מכל גדוד אחר בצה"ל. הם נכתבו בעולם של 1950, שהיה שונה עד ללא-הכר מן העולם של 1976.
אולם בקראי את הדברים היום נדמה לי, שרבים מהם אקטואליים כיום כמו אז, ואולי אף יותר.
הנה, בעמוד 243 של המהדורה המקורית: "במלים פשוטות - בשנת 1950 אין עוד אפשרות למדינה קטנה להיות בת-חורין, כשהיא מבודדת מן המרחב הסובב אותה. אין עוד קיום למדינת-גיטו, אפילו יהיה שטחה פי כמה משטח מדינת-ישראל, ומספר תושביה פי עשרה."
כאשר כתב אותו בחור את המלים האלה היה קיים הגבול של 1949 - "הקו הירוק". אל 635,000 היהודים שחיו במדינה ביום הקמתה נוספו עוד כמה מאות-אלפים. כיום שולטת המדינה על