שטחים עצומים, ממעבר המיתלה ועד מבואות קונייטרה. תושביה מונים 3 מיליונים ויותר.
ואף-על-פי-כן - האם לא ברור כיום, יותר מאשר אי-פעם, שהקביעה הפשוטה ההיא נכונה? האם לא ברור עתה כי עצם קיומה ועתידה של מדינת-ישראל כרוכים ומותנים ביכולתה לפרוץ את טבעת-הבידוד ולהשתלב במרחב, המתעורר במהירות לחיים חדשים?
* * *
מאז נכתב הספר עברו על המדינה שלוש מלחמות.
קברנו את הרוגי הסיבוב השני - אותם שהקדשתי להם את הפרק האחרון בספר הזה. הם קראו אותו ולא העלו על דעתם שהוא מוקדש להם.
קברנו את הרוגי הסיבוב השלישי והרביעי.
הרוגי הסיבוב החמישי לא יהיו רק חיילים, והם לא יוציאו את נשמתם רק בחזית. הם יהיו גברים ונשים, זקנים וילדים, תושבי עיר וכפר, חיילים ואזרחים.
האם אפשר לחשוב על כך בשוויון-נפש? האם מותר להתייחס לכך כאל תופעת-טבע בלתי-נמנעת, כמו רעש-אדמה או שטפון? האם הפאטאליזם הנורא הזה, שירד על המדינה, אינו כשלעצמו סימן מחריד של התנוונות והתרופפות?
כאשר כתבתי את הספר הזה הייתי משוכנע בכל נימי נפשי: ניתן למנוע את הסיבוב השני. אפשר לפתוח דף חדש. לא נגזר עלינו שום דבר, שאין בכוחנו לשנותו בעוד מועד. לא דרושים אלא כוח-רצון, להט מוסרי, תחוישת אחריות, העזה, ומעט תבונה אנושית.
היום, כאשר אני כותב מלים אלה, אני משוכנע באותה מידה שניתן למנוע את הסיבוב החמישי, שאפשר להגיע עכשיו לשלום, שהדבר תלוי במידה רבה בנו, בעוז-רוחנו, בתבונתנו, בנכונותנו לקחת את גורלנו בידינו, ביכולתנו לטאטא מעל הבמה את השרידים העייפים של משטר עלוב וחסר-נשמה, אשר בני דור תש"ח