כך רואה אותו העולם: גבר רגיל, לבוש חולצה ומכנסים, בן 55 המתחיל להקריח.
הוא יכול היה לעבוד בקיוסק אשר בפינה, או לצלצל בדלת כדי לגבות את חשבון חברת-החשמל. אילו עבר ברחוב אלנבי, לא היה איש מסתכל בו פעמיים.
ובכל זאת: זה האיש אשר מילא תפקיד מרכזי באחד הפשעים הנוראים ביותר בכל הדורות.
הדמיון האנושי אינו יכול לתפוס את גודל הפשע. יכול אדם לתאר לעצמו רצח של אדם יחיד, אף של עשרות ומאות. יכול הוא להעלות בדמיונו טבח של אוכלוסית עיר שלמה - כפי שטבחו הצלבנים או חיילי ג׳ינגיס חאן את בני הערים שנפלו לידיהם. אך השמדת המיליונים באירופה הנאצית היתה הרבה יותר מזה - תהליך של רציחה מתמדת, שיטתית, מתוכננת, קרת-רוח. תעשייה של מוות.
קל יותר היה לתפוס את ממדי הפשע אילו בוצע בידי אישים אדירים ויוצאי-דופן, שדים בדמות אדם, מפלצות בלתי-נורמליות, אשר לא נולדו דוגמתם לפני כן ולאחר מכן. פושע מונומנטלי, שטן גאוני - אילו היה אייכמן כזה, אפשר היה להתנחם באמונה כי לא יקום שני כמותו.
אך אייכמן אינו כזה. תעשיית המוות, כמו כל תעשייה אחרת, לא היתה זקוקה אלא לפקידים. אנשים אפורים ניצחו עליה, אנשים בינוניים, ששקדו על מילוי טפסים בשלושה העתקים, ושמצאו סיפוק במספריתפוקה.
"האמת היא שלא הייתי אלא בורג קטן במנגנון שביצע את ההנחיות והפקודות של הרייך השלישי", טען אייכמן בווידוי שלו. "אינני רוצח, גם לא רוצח-המונים. אני אדם בעל אופי בינוני, בעל תכונות טובות וחסרונות רבים... אין כל טעם להטיל עלי את כל האשמה לפתרון הסופי של השאלה היהודית, כפי שאין טעם להטיל