מקום שהוא, שניתנה לה האפשרות להתעלל בשבויים או באזרחים אויבים.
בתת-הכרתו של האדם התרבותי מתרוצצים דחפים אפלים, תאוות של רצח והשמדה. יתכן שהם תורשתיים. יתכן שהם פרי חינוך קלוקל, תוצאת הפחדים המצטברים בנשמתו של ילד המוכה והנדרס על-ידי המבוגרים. בימים כתיקונם, בחברה מסודרת, אין דחפים אלה יכולים לפרוץ החוצה. הם כבולים באזיקי המוסר, התרבות, החינוך. מן הרגע הראשון בו נתון האדם להשפעה, הוא לומד כי החברה אוסרת עליו להיכנע ליצרים מסויימים. עשרת הדיברות, חוק המדינה, רצון החברה - כל אלה מעצבים את הכרתו ומכריחים אותו ללכת בתלם. רק פושעים מעטים מעיזים לצאת ממנו.
מה קורה כאשר נעלמים לפתע כבלי-החברה ? כאשר האדם נוכח פתאום לדעת כי החברה שוב אינה מביטה בעין זועמת על רצח ושוד ? כאשר החברה אומרת לו כי חובה פאטריוטית (או דתית, או מעמדית) היא להרוג ולענות ולהשמיד ולהתעלל? כאשר היחיד מרגיש שמותר לו לספק את כל תאוותיו הכמוסות, מבלי להיות מנודה על-ידי הכלל ?
יחידים ידעו לעמוד בפני הפיתוי. אולם הרוב הגדול של הבריות יהפוך במהרה לפראי-אדם - תחילה היסודות הפליליים, אחר-כך הסאדיסטים החולניים, לבסוף ההמון הגדול של אנשים "נורמאליים", אשר בכל תקופה אחרת היו סולדים מעצם רעיון האלימות הזאת.
כדי לחולל מהפכה כזאת, לא דרוש אלא רעיון מלהיב, אמונה קנאית, אידיאולוגיה המצדיקה את כל הזוועות למען אידיאל נשגב.
בחסות אידיאולוגיה כזאת יכולים ההמונים - המורכבים מאנשים קטנים - אכולי פחדי היום-יום - לפרוק בלב שלם את עול מצוותהמוסר, להתעלל בתאווה סאדיסטית במיעוט חסרי-הישע. זה יכול להיות מיעוט דתי, הכופר באמונת הרוב - כמו בימי האינקויזיציה הספרדית, שהרגה את הכופרים בעינויים מחרידים. זה יכול להיות מיעוט חברתי - כמו הקולאקים, האיכרים האמידים שמיליונים מהם