הושמדו על-ידי סטאלין, ולאחר מכן על-ידי מאו טסה-טונג. וזה יכול להיות מיעוט לאומי או עדתי.
באירופה הנוצרית, היו היהודים תמיד המיעוט האידיאלי לפגיעה.
מי שחוקר כיום את תולדות ההשמדה, יתהה על עובדה מרכזית אחת המזדקרת לעין: השמדה זו לא היתה אפשרית לולא האמינו מבצעיה באמונה מטורפת שהם ממלאים משימה חשובה ביותר.
מיליוני היהודים נקטלו באמצע המלחמה הגדולה ביותר בתולדות האנושות. מאז שנת 1941, לחמה גרמניה בשתי חזיתות, נגד אויבים אדירים, אשר כוחם עלה בהתמדה. היה עליה לאמץ כל שריר. כל חייל, כל קרון רכבת, כל טיפת דלק היו חיוניים למאמץ הטוטאלי.
במצב זה הוגשם "הפתרון הסופי" של שאלת-היהודים. מיליוני יהודים טולטלו לאורכה ולרוחבה של אירופה אל מחנות-ההשמדה, בקרונות שהוצאו מן השרות המלחמתי. תנועת רכבות-המוות שיבשה את כל מערך התחבורה של המדינה הלוחמת. עסקו במלאכה רבבות צעירים בריאים, שיכלו לאייש את הקווים המדולדלים בחזיתות.
יתר על כן: היהודים המושמדים יכלו לעבוד. פה ושם אמנם גויסו לעבודת-פרך למען המאמץ המלחמתי. קצינים רבים דרשו להפסיק את השמדת כוח-העבודה היקר. אולם הצמרת הנאצית מהיטלר הגדול ועד אייכמן הקטן - פסלה רעיון זה. בכל מקום בו נוצרה סתירה בין רצון-ההשמדה לבין הצורך בעובדים, ניצחה ההשמדה. מיליוני פועלים פוטנציאליים הורעלו בתאי-הגאזים כאשר הרייך השלישי החל מתמוטט מחוסר ידיים עובדות.
מכל הבחינות ההגיוניות היה זה טירוף. אולם לא בעיני הנאצים.
כי לגביהם לא היתה השמדת היהודים דבר שבמותרות, צד משני של פעולתם. בשבילם היא היתה העיקר - מטרה חשובה לא פחות מעצם