נצחונם במלחמה. לא חסרו נאצים שהאמינו כי השמדת היהודים חשובה אף מן הנצחון - וכי למענה כדאי לסכן את הנצחון.
צריכים לתפוס תופעה זו כדי להבין את עצם מהותו של האיטרמצו הנאצי בהיסטוריה האנושית. תורודחגזע ושנאת-היהודים, שני האחים התאומים של הרעיון הנאצי, עמדו במרכזו. רבים סברו בשעתו כי היטלר אינו מאמין ברצינות בתורה האנטי-שמית. היא נראתה כטכסיס גאוני של תועמלנים מפוכחים, למען משיכת האספסוף המטומטם. "זה רק מכשיר כדי להגיע לשלטון", האמינו רבים, ובעיקר היהודים עצמם, "למחרת היום הוא ישכח את הכל ויתמסר לעניינים רציניים יותר. הרי לא יתכן כי צמרת שלמה של אומה תרבותית תתייחס ברצינות לטירוף כזה \"
תקווה זו התבדתה. כמעט הצמרת כולה - מאדולף הגדול ועד אדולף הקטן - האמינה בתורה המטורפת, פעלה על פיה והונחתה על-ידה עד הסוף המר. עוד ברגעים האחרונים של חייו, הקדיש היטלר את שורות-הסיום של צוואתו לנושא זה: "מעל לכל, אני תובע מן הממשלה ומן העם לקיים את חוקי-הגזע במלוא חומרתם ולהתנגד ללא רחמנות למרעיל כל העמים - היהדות הבינלאומית".
בימי-הזוהר שלו סיפר אלפרד רוזנברג, האידיאולוג של תורת-הגזע הנאצית שגדל ברוסיה הצארית *, כי בשנת 1917, ביושבו בחדר במוסקבה, נכנס אדם זר, הניח לפניו ספר ונעלם. שם הספר היה הפרוטוקולים של זקני ציון.
אין ספר שני שהשפיע כמוהו על הדור הנאצי. הוא קבע במידה רבה את השקפת-העולם של אנשים כמו אייכמן. תוצאותיו היו טראגיות, אך לידתו היתה כמעט מהתלה.
* נידון למוות במשפט נירנברג והוצא להורג.