",אמן! לא! אף פעם לא, כל עוד אחיה!'... אבי לא נסוג מעולם מ,אף פעם לא׳ זה, ואילו אני הגברתי את ה,למרות זאת׳ שלי !"
תגובת הילד היתה התרשלות בלימודיו. כך על כל פנים הסביר זאת בספרו. התעודה שלו מן הרביעית, שנשמרה, מלאה ציונים של "מספיק" ובלתי מספיק". רק בשני מקצועות הגיע לציון גבוה יותר: בהתעמלות ובציור. קשה להניח שהיה תלמיד רע בגלל מנת-מישכל נמוכה. כשלונו בבית-הספר היה תוצאת מרדו באב, התגובה הטבעית של ילד מופרע, הסובל מתסביך-אדיפום מובהק, השונא את אביו, והמבקש להתנקם בחברה על חוסר-האהבה בביתו.
מאוחר בחייו, כשכבר היה רודן כל-יכול של גרמניה ומצביא צבאותיה במלחמה הגדולה ביותר בהיסטוריה, נהג בשעת סעודותיו להיזכר בקול רם בימי לימודיו. הוא גולל את כל האשמה לכשלונו על המורים. "כשאני הושב על האנשים שהיו מורים, עולה על דעתי שרובם היו מטורפים במקצת". בפעם אחרת: "מורי מעוררים בי זכרונות בלתי-נעימים ביותר. הופעתם החיצונית היתה מלוכלכת, הצווארונים שלהם מזוהמים". או "אני חושב שמחצית המורים שלי היו בלתי-נורמליים".
המרד באב לא הביא את היטלר רק לחלומות על חיי אמנים. הוא עיצב גם תפיסתו הפוליטית הראשונה. הוא שנא כל דבר שהיה קדוש לאביו. האב היה אוסטרי מושבע, קאתולי אדוק, שדגל בקיסר הווינאי ובאפיפיור הרומאי. הבן שנא את אוסטריה, את הקיסר ואת האפיפיור. הוא מאס בדת ובלאומים הרבים שהשתרבבו יחד בממלכה. ממילא השליך את יהבו על הרייך הגדול, החד-גזעי והחד-לשוני שמעבר לגבול: גרמניה.
לרוע מזלה של האנושות, היה בבית-הספר של היטלר רק מורה אחד שמצא חן בעיניו. היה זה המורה להיסטוריה. כמו רוב בני מקצועו בגרמניה ובאוסטריה, היה זה לאומן קנאי, מטיף לשוביניזם קיצוני. כדברי היטלר: "הוא ויצל את הקנאות הלאומית הנובטת שלנו כמכשיר חינוכי, ופנה תכופות לתחושת הכבוד הלאומי שלנו... הוא הפך את