היתה זאת מכה נוראה. היטלר לא האמין למשמע אוזניו. הוא נשאר שנה נוספת בווינה, גר בעליית גג, התבטל. כעבור שנה הגיש ציורים נוספים לדוגמה. התוצאה: הציורים היו כה גרועים עד כי לא ניתן לו להשתתף אף בבחינות-הקבלה.
כדי להחליש את המכה, יעץ לו מנהל האקדמיה לנסות את מזלו באדריכלות. היתה זאת מכה שניה. כי התלמיד שפרש מן הגימנסיה בכיתה הרביעית, ושהתעצל להמשיך בלימודיו, חסר תעודת-בגרות. בלעדיה לא יכול היה להתקבל לטכניון.
באותם הימים כשהיטלר היה בן 19, מתה אמו מסרטן החזה. הבן עמד בפני כשלון מוחלט וסופי. לא היתה לו משפחה. לא היה לו מקצוע. לא היו לו השכלה או תעודות. אף שלא הכיר בכך, לא היה לו גם כשרון.
המש השנים שעברו עליו לאחר מכן, היו האפלות בחייו. כמו כל הלא-יוצלחים מן הסוג הזה, סירב היטלר להשפיל את עצמו עד כדי קבלת עבודה גופנית קבועה. כמו גרמנים רבים שגדלו בבית זעירבורגני, ושחשבו את עצמם ל"אנשים יותר טובים", סירב בהחלט להיטמע בהמון האפרורי והאלמוני של ציבור הפועלים. כל חייו שנא את הפועלים שינאה כמעט גופנית - אף שהיה די פיקח כדי לקרוא לאחר מכן למפלגתו בשם "מפלגת פועלים".
."הרעב היה אז בן-לוויתי הקבוע. מעולם לא עזב אותי לרגע ...כל חיי היו מאבק עם ידיד חסר-חמלה זה."
הוא חי בבית-מחסה לגברים. בלילות ישן על קפיצים קשים, מכוסה בשמיכה קלה, כשבגדים משמשים כר לראשו ונעליו לחוצות מתחת לרגלי המיטה, כדי למנוע גניבה. לעתים אכל במטבח לנצרכים, שהוקם על-ידי נדבן יהודי. מדי פעם, הרוויח כמה פרוטות תמורת ציור גלויות צבעוניות של הנוף הוינאי. מכיוון שלא היה די מוכשר כדי לצייר ציורים מקוריים, פשוט העתיק ציורים של אחרים. הוא הוסיף להם דמויות של בני-אדם, הנראות - כדברי מבקר אחד - כשקי-קמח.