כמה מגלויות אלה עדיין קיימות, ונמכרות מדי פעם במכירות פומביות במחיר אלפי לירות, בקוריוזים היסטוריים.
האנשים שהכירוהו אז תיארו אותו, לאחר מכן, כצעיר בלתימגולח, שהסתובב במעיל ארוך שדמה לקפטן יהודי. הוא היה ביישן ונכנע, ולא הסתכל לאנשים בעיניים - אלא בהיותו ב"אכסטזה". אכסטזה זו תקפה אותו ברגע שהשיחה נסבה על פוליטיקה. אז התלקח כמו שלהבת.
כי בשביל צעיר זה, שחי על עברי פי פחת, היתה הפוליטיקה עוגן ההצלה הנפשי. בכל פעם שהרוויח כמה לירות, זנח את הכל, הפסיק לצייר את גלויותיו וישב שעות ארוכות בבתי-הקפה הזולים, רכון על ערימה של עתונים. אותה שעה בלע ספרים בלתי-ספורים, בחפזון וללא-סדר, מבלי לעכל את תוכנם. הוא עצמו הסביר בספרו שתוך כדי קריאה השאיר בזכרונו רק רעיונות ופרטים שהתאימו להשקפת-עולמו. כל קריאה אחרת היתה, לדעתו, ביזבוז זמן.
את כל המרץ שלו הוציא הצעיר הלא-יוצלח על הזיות פוליטיות. במרכזן עמדה שנאתו ליהודים - היסוד העקבי היחיד בכל חייו. הוא שנא את היהודים בקאפוטות ובשטריימלים, אותם ראה ברחובות ווינה, אנשים שבאו מגאליציה האוסטרית. הוא שנא את האינטלקטואלים היהודים שהנהיגו את תנועת-הפועלים האוסטרית האדירה כי תנועה זו סימלה בעיניו את העבודה הגופנית ואת הפועלים בהם נתקל במקרים הבודדים בהם ניסה את כוחו(לדבריו) בעבודה גופנית, בבניין.
הוא שנא יהודים. ומדי מצאו כמה זרים סביבו בבית-מרזח, הרים את קולו ונאם על גזע ארור זה.
דבר אחד חסר להיטלר הצעיר לגמרי: ידידה. כל אדם, גם העני ביותר, יכול למצוא אהבה, רעייה. היטלר לא מצא כזאת - לא כשהיד.