ויימלט אל מערת עדולם... ויתקבצו אליו כל איש מצוק׳ וכל איש אשר לו נושה, וכל איש מר-נפש, ויהי עליהם לשר."
אין פירושו של דבר כי טיפוסים כאלה מתקבצים מסביב לדגל המהפכה בחפשם בהכרה קאריירה אישית. התהליך הפסיכולוגי מורכב הרבה יותר. המשבר של הלא-יוצלח אינו חיצוני, אלא פנימי. הוא מפקפק בעצמו. הוא אכול נחיתות.
איש כזה זקוק לתקווה גדולה, שתרים אותו מעל לסביבתו הקודרת. הוא זקוק למשהו בו יוכל להטמיע את ה"אני" דאניכי חסרהערך שלו, לינוק ממנו בטחון ותחושה של כוח. כדבריו של אריק הופנר: "ככל שיש לאדם פחות הצדקה לטעון לעליונות אישיותו, כן גוברת נטייתו לטעון לעליונות אומתו, דתו, גזעו או השקפתו הקדושה." זוהי תופעה שקל לעמוד עליה גם בישראל, בקרב שוביניסטים מקצועיים וקולניים.
אנשים כאלה, המיואשים מעצמם, יכולים להיות לאידיאליסטים נעלים ולחולל גדולות למען האנושות. אין ספק שהציונות, שמשכה בשעתה טיפוסים כאלה מכל רחבי העולם היהודי, העלתה אותם לדרגה גבוהה של הקרבה עצמית ופיתחה בהם את התכונות הטובות ביותר. הכל תלוי בדגל, ברעיון אשר "אנשי-המצוק ומרי-הנפש" מוצאים בי את עולמם החדש.
"משחק ההיסטוריה מתנהל בדרך כלל בין הטובים ביותר והרעים ביותר, מעל לראשו של הרוב הגדול, הנמצא באמצע," כדברי הופנר. היתה זאת הטרגדיה של גרמניה שמרד הלא-יוצלחים שלה התנהל תחת דגל הנאציזם, שפיתח בדוגליו את התכונות הרעות ביותר. הוא הפך את אדולף הגדול, הצייר חסר-הכשרון מווינה, למשמיד עמים: ואת אדולף הקטן, הזבן ביש-המזל מלינץ, לרוצח מיליונים.