לותר הוליד את התחושה הלאומית הגרמנית. בתרגמו את התנ"ך. יצר גם את השפה הגרמנית החדשה. אולם היו לאיש שופע-חיים זה * כמה קווי-אופי, שזרעו זרע הרה-אסון בנשמת עמו.
לותר העריץ' את השלטון. על כן, ואולי גם כדי לזכות בתמיכת הנסיכים הגרמניים במלחמתו נגד רומא, הטיף להערצה עיוורת של השלטון החילוני באשר הוא. כאשר מרדו האיכרים המדוכאים, בהשפעת תורותיו, נגד עריציהם וחוללו את המהפכה החברתית הגדולה הראשונה של גרמניה, קרא לותר לנסיכים להשמידם כ"כלבים שוטים". כך הנחיל לותר לגרמנים לא רק את הרצון להשתעבד לרודנים ולהיכנע לריאקציה השחורה ביותר, אלא גם ביצר את כוחו של המון הנסיכים שפיצלו את גרמניה ל-300 נסיכויות עצמאיות ויותר. כמרי הכנסייה הלותרנית הפכו לעולם ועד עבדים נרצעים של השלטון החילוני.
לותר היה אנטי-שמי קיצוני. כאשר גורשו היהודים, דרש "לקחת מהם את כל המזומנים, אבני-החן, הכסף והזהב; לשרוף את בתיהכנסת ובתי-הספר שלהם; להחריב את בתיהם; לשכן אותם באורוות, כמו צוענים... במצוקה ובשבי, מפני שהם מתלוננים עלינו ללא הרף בפני אלוהים". מעיר שירר: "היטלר, גרינג והיטלר מילאו אחרי עצה זו באופן מילולי, כעבור 400 שנה".
מפעלו של לותר הביא בהכרח למלחמת שלושים-השנה. היתה זאת, להלכה, מלחמת-דת בין הקאתולים, ששלטו בדרום לבין הפרד טסטנטים, חסידי-לותר, ששלטו בצפון. למעשה היתה הרבה יותר: באיצטלה של מלחמת-דת, נאבקו ביניהן מדינות אירופה על ההגמוניה ביבשת, ועל השלטון במרחבים האדירים, בעולמות החדשים שנתגלו. על אדמת גרמניה הוכרע מי ישלוט בהודו, מי יתפוס את קנדה, מי יחזיק בחופי הזהב והשנהב. אוסטרים, שבדים, אנגלים, צרפתים, - מייחסים ללותר את החרוז: "כסיל נישאר כל ימי חייו / מי שיין וזמר ואשה לא יאהב!"