והיסטוריונים גרמניים, מפיכטד. והגל ועד אוסוואלד שפנגלר. השינאה לדמוקראטיה, המיליטאריזם, הלאומנות הקיצונית, תורת הכיבוש ומרחב-המחיה - כל אלה כבר נזרעו בקרקע-הבתולין של מדינת המיסדר, לפני 700 שנה. האביר בעל המעיל הלבן, ועליו הצלב השחור, הפך דמות אידיאלית לחינוך הדורות. צבעיו - שחור לבן - הפכו דגל פרוסיה.
כל משכיל גרמני למד בבית-הספר את ההיסטוריה של המיסדר מספרו של היינריך פון-טרייטשקה, היסטוריון אנטי-שמי קיצוני, שכתב לפגי מאה שנה: "אי-אפשר להבין את המהות הפנימית ביותר של העם הפרוסי והמדינה הפרוסית, ללא התעמקות באותם סכסוכים גזעיים הסרי-רחמים, אשר זכרם ממשיך לחיות בצורה מסתוי-ית במינהגי עמנו, ביודעין או שלא ביודעין".
ועל אופי "מאבקים גזעיים" אלה: "בהתנגשות בין גזעים, שבלבם מפעמת איבה הדדית לוהטת, מלחמת-השמדה מהירה ומגואלת-בדם היא יותר אנושית, פחות מגעילה, מאשר הרחמנות הבטלנית." פסוק זה, שנאמר על-ידי אחד מאנשי-הרוח הגדולים והנערצים של גרמניה, לא יכול היה שלא לעשות רושם עז על תלמידים כמו אדולף אייכמן.
מה היו תכונות הכובשים? קודם כל: ההשתעבדות האישית המוחלטת למדינה, כחובה מוסרית. הציות העיוור לפקודת המנהיג. חיי הצנע החמורים ביותר (אבירי המיסדר, שהיו נזירים, התנזרו גם ממגע מיני). הנכונות לחיי סבל (האבירים לא הורשו להתפשט לגמרי בלילות, חיו כל ימי חייהם בתנאי-ספר חמורים, במשמעת צבאית מלאה).
זוהי התערובת, שעיצבה לדורי-דורות את האופי הפרוסי, הספמת הפרוסית ורוח תרבותה: מזיגה של מידות טובות ורעות, אידיאליזם נאצל בצד פראות מבעיתה. הפרוסי נדרש להיות נאמן וצייתן, ענוותן ומצניע-לכת כלפי חברו, יהיר ואכזרי כלפי הזר, חסי רחמים והסר אינדיוידואליזם.
כלפי האוכלוסיה הכבושה - הפרוסים המקוריים - היה היחס נוקשה ואכזר. על הכובשים נאסר לדבר עם משרתיהם בשפת הארץ,