הנתונים. צרכי הקיום-העצמי הכריחו את הפרוסים להיות לעם מלחמתי - ואילו אופיים המלחמתי ההריף שבעתיים את בעיות הקיום-העצמי.
מעניין להשוות את התחלות פרוסיה עם התחלות מדינת-ישראל.
שתי המדינות קמו במלחמה, התגבשו במצב-חירום מתמיד, מאחורי גבולות שלא היוו מחסומים טבעיים בפני פולשים פוטנציאליים. שתי המדינות העניקו מעמד מרכזי לצבא ולמשקי-ספר. בשתי המדינות התפתחו בהכרח תורות המבקשות לתת למדינה אופי מקודש, תוך זילזול גמור בפרט.
כמו כל השוואה היסטורית, גם זו ניתנת לעירעור. אולם הדמיון בולט דיו כדי לעורר למחשבה, ולהזהיר את ההוגה הישראלי שנתונים דומים עלולים להביא במרוצת הדורות לאותן התוצאות הנפשיות והמדיניות ההרסניות.
דור אחד אחרי מות פרידריך הגדול, דאג נאפוליאון הראשון להזכיר לגרמנים עד כמה מסוכן להם להזניח את הצבא אף ליגע. הוא פלש לגרמניה. תוך שבוע אחד הנחיל לצבא הפרוסי המהולל תבוסה ניצחת. גרמניה המחולקת והמפוצלת, היתה שוב משועבדת וחסרתאונים.
השיעבוד הנאפוליאוני עורר בגרמניה כולה גל אדיר של אידיאליזם לאומי. שורה של אנשים גדולים חידשו את מיבנה המדינה הפרוסית, חוללו רפורמה חברתית, שיכללו את הצבא הפרוסי. המטכ"ל הפרוסי, גאוות האומה הגרמנית במשך 150 שנה, קם בימים ההם. קארל פון-קלאוזביץ, גנרל שלחם נגד נאפוליאון, יצר את תורת-המלחמה החדישה בסיפרו המונומנטאלי על המלחמה. גבהארט פון-בליכר, המנצח של וואטרלו, שכונה בחיבה "מארשל קדימה", הלהיב את דמיון הדור.