ימי המלחמה שירתו את הקיסר בנאמנות. עתה נדרשו לפתע לחסל את המשטר בו תמכו.
כדי להצליח, חייבת מהפכה של ממש להצטיין בתכונות מסויימות.
היא חייבת להיות בעלת השקפת-עולם חדשה, הנוגדת את הבסיס הרעיוני של המשטר הקודם. עליה לפרק את הצבא של המשטר הקודם, ולתת נשק בידי ההמונים התומכים בה. היא חייבת להעביר את אמצעיהייצור לידי המעמד התומך בה. כל זה קרה ברוסיה של לנין. כל זה לא קרה בגרמניה.
הממשלה החדשה פחדה פחד-מוות מפני הקומוניזם, שהשתלט שנח קודם לכן ברוסיה. כדי לדכא סכנה זו, התקשרה מייד עם הגנרלים הוותיקים וכרתה עמם ברית. קו טלפון ישיר וסודי חיבר את משרדי של הנשיא הסוציאליסטי האפרורי, פרידריך אברט, רצען לפי מקצועו, עם המטכ"ל הקיסרי. כבר בשעותיה הראשונות התקשרה הרפובליקה החדשה עם כוחות הריאקציה, ששנאו את הרפובליקה שנאת-מוות. כעבור זמן פשט בגרמניה משפט קולע שהגדיר את המצב: "הקיסר הלך, הגנרלים נשארו".
בעוד שהוגי-הדעות והמשפטנים של המשטר החדש עיבדו בויימאר, עירם של גתה ושילר, את החוקה המתקדמת ביותר בעולם *, נקבעה דמות המשטר על-ידי המציאות. הצבא דיכא את ההתקוממויות החלושות של הקומוניסטים, שנזהרו לא לדרוך על הדשא ולא לפרוץ לרציפי תחנות-הדכבת מבלי לעמוד בתור ולקנות כרטיסים. האחוזות האדירות של היונקרים** בפרוסיה, עמודי-התווך של הריאקציה השחורה, לא הופקעו. הפקידות הקיסרית, השופטים, קציני-המשטרה,
* היא חוקת ויימאר, אשר על שמה נהגו לקרוא את המדינה החדשה בשם "הרפובליקה הוויימארית".
** יונקר (במקורו: "יונגר-הר" אציל צעיר, שוליה של אביר). בשם זה נהגו לכנות את בעלי-האחוזות האצילים בפרוסיה, ששלטו בצבא ובמינהל של גרמניה הקיסרית.