נשארו במקומם. מעולם לא היה קיים בעולם משטר שהיה כה שנוא מן הרגע הראשון על הקצינים, השופטים, השוטרים והפקידים שהופקדו על שמירתו.
הצבא היה הכוח העיקרי במדינה. ידו היתה בכל. הוא שיתף פעולה עם השליטים החדשים וחתר תחת שלטונם. הוא הקים מחתרות, ניהל תעמולה, עודד נסיונות של הפיכה.
כמשימה ראשונה שאף לכבוש בחזרה את העם הגרמני. במשך כמה רגעים גורליים פנתה לו האומה עורף. קבוצות של צעירים קומוניסטיים וסוציאליסטיים התנפלו על הקצינים שחזרו מן החזית, קרעו מעליהם את הכתפיות, סימגי-הדרגות ואותות-ההצטיינות. הצבא היה מזועזע. דבר כזה עוד לא קרה בגרמניה.
איך אפשר היה להציל את הפרסטיג׳ה של הצבא המובס, להקנות לו שוב את הערצת ההמונים? באחד הימים הראשונים של השלום סעד הגנרל לודנדורף על שולחנו של ראש המשלחת הצבאית הבריטית בברלין. המצביא הגרמני התלונן על כי במשך כל ימי המלחמה סבל מחוסר שיתוף-פעולה מספיק מצד השלטונות האזרחיים, טען כי המהפכה בגדה בצבא. השיב הגנרל הבריטי: "אדוני הגנרל, האם רצונך לומר כי תקעו סכין בגבכם ?"
עיני לודנדורף אורו. הוא קפץ על הפסוק. "סכין בגב ? " חזר, "כן! זה בדיוק! תקעו לנו סכין בגב !"
כך נולדה האגדה, שהשפיעה השפעה כה נוראה על דרכה של גרמניה בין שתי המלחמות: הצבא לא מוגר. הצבא ניצח. אולם בוגדים שפלים תקעו סכין בגבו ושללו ממנו את פירות נצחונו.
איך יכלה להשתרש אגדה זו, שעמדה בסתירה כה מוחלטת ובולטת לעובדות היבשות והמוכחות? התשובה לכך נעוצה באופיו של העם הגרמני. אחרי שחונך במשך מאות בשנים לראות בצבאו את פיסגת