האוגדות החופשיות היו מורכבות מבריונים מקצועיים, חיילים משוחררים שלא יכלו להסתדר בחיים אזרחיים, קצינים מובטלים, הומוסכפואלים שחיפשו חברה, נערים שלא הספיקו לשרת במלחמה ושהושפעו מן הסיפורים הרומנטיים על רוח-החזית. כל אוגדה נקראה על שם מפקדה. אחת נקראה "חטיבת ארהארט" על שם רב-חובל ריאקציוני של חיל-הים. אחרת נקראה "פריי-קור רוסבאך", על שם הסגן ההומוסכסואלי שהצטרף לאחר-מכן לפלוגות-הסער והמציא את החולצה החומה. תריסר אוגדות אחרות נוצרו, התפלגו, התאחדו.
במה הן עסקו t להלכה, בהגנה על גבול המדינה. לצורך זה קיבלו בחשאי כסף ונשק מידי הממשלה. אולם הן לא הסתפקו בכך. חלק מהן עבר לאסטוניה ולפינלנד, עזר שם לכוחות הלבנים ללחום בקומוניסטים. כולן עסקו בשמירת מחסני-הנשק החשאיים של הצבא הישן, שהרייכסוור לא רצה למסרם לידי המנצחים, כפי שהתחייב לעשות.
חוץ מזה עסקו כולם ברצח שיטתי. הם רצחו את חבריהם, שנחשדו כמלשינים או כמוסרי סודות הנשק. הם רצחו גם את ראשי המדינה, שלא מצאו חן בעיניהם - את הקומוניסטים קארל ליבקנכט ורוזה לוכסמבורג, את שר-החוץ היהודי הימני ואלטר ראתנאו, את העסקן הדתי מתיאס ארצברגר, שחתם על חוזה-השלום.
מאות רבות של מעשי רצח. במקרים מעטים נתפסו הרוצחים, הועמדו למשפט, זכו לעונשי-מאסר קלים מידי שופטים ששנאו את הרפובליקה כמוהם, שוחררו ועלו לאחר מכן לגדולה במשטר הנאצי. ברוב המקרים לא נתגלו הרוצחים מעולם - עד שהתפארו בעצמם במעשיהם, עם עלות הנאצים לשלטון.
אולם האוגדות החופשיות לא סיפקו את מנהיגי הצבא. הן לא היו מעורות בקרב ההמונים הרחבים, לא יכלו להחזיר לצבא את הערצת העם. הדבר הוכח בעליל במרס 1920, כאשר כבשה "חטיבת ארהארט" את בניני-הממשלה בברלין, הכריזה על הפיכה ומינתה עסקן ימני אפסי, בשם ד"ר וולפגאנג קאם, לקאנצלר. הצבא ישב בחיבוק-ידיים כאשר