ברחו הנשיא והממשלה. אך האגודות המקצועיות הכריזו על שביתה כללית בכל רחבי המדינה. השביתה חיסלה את הפיכת-קאם ללא שפיכת דמים.
הגנרלים הבינו כי רק התעוררות המונית גדולה תוכל להחזיר את אהבת העם לצבא. הם חיפשו את הגוף ואת האיש שיוכלו לחולל התעוררות עממית כזאת, להדביר את המארכסיסטים הארורים בנשקם שלהם, לכבוש את ההמונים הרחבים ולגייס את האספסוף לתנועה גדולה.
באותם הימים ישב במינכן סופר בלתי-מוצלח, בשם דיטריך אקארט, שיכור כרוני שהסתובב בין בתי-המרזח והטיף לחיסול האסיפה המכוננת בוויימאר ("דיר חזירים!") ולחידוש הרוח הגרמנית. באחד הימים חלם בקול רם על דמות המנהיג הדרוש עתה לעם הגרמני:
"בראש צריך לעמוד ברנש שאוזניו רגילות לקול טירטור המקלע. צריכים להפחיד את האספסוף. אני לא רוצה בקצין, - את אלה כבר אין העם מכבד. הכי טוב יהיה פועל, שהפה צמח לו במקום הנכון. אין צורך שיהיה לו מוח. הפוליטיקה היא העסק המטומטם ביותר בעולם, וכל מוכרת בשוק יודעת מה שיודעים החבריא בוויימאר. קוף מטומבל, המסוגל לתת תשובה עסיסית לאדומים, ושלא יברח מפני כל כסא מונף, עדיף בעיני על תריסר פרופסורים מלומדים, הרועדים במכנסיים הרטובים של העובדות". ולבסוף: "הוא צריך להיות רווק! אז נשיג את הנקבות."
בערך כך, אם כי בשפה פחות וולגארית, חשבו גם הגנרלים.
היכן נמצא ברנש כזה ?
אחרי שיחרורו מבית-החולים הועבר טוראי-ראשון היטלר אדולף למינכן, שוכן במחנה נטוש של שבויי-מלחמה. הוא היה בן 30, חיוור,