תנועת-הפועלים היתה בין-לאומית, אנטי-לאומית. היא טענה, לפחות להלכה, כי לפרולטריון אין מולדת. היא שנאה את הצבא ואילו החוגים הלאומניים, הימניים, התבססו על הבורגנות, הקצונה והאצולה, בזו לפועלים והתנגדו לכל קידמה סוציאלית.
דרקסלר רצה לאחד שני זרמים אלה, להחזיר לפועלים את התחושה הלאומנית, ובאותה שעה להשריש בקרב הימין תחושה סוציאלית. היטלר, שבכל ימי חייו לא המציא רעיון אחד מקורי משלו, גנב את הרעיון הזה במלואו, סיגל אותו לעצמו, רוקן אותו מן התוכן הסוציאלי המעט שהיה בו, הפך אותו לסיסמה תעמולתית. על דרקסלר עצמו עבר בספרו בכמה שורות רחמניות.
באותו לילה, אחרי שיצא מן האסיפה הקטנה בה הרים את קולו, עבר על היטלר משבר. בפעם הראשונה הוא שאל את עצמו: מדוע לרגל אחרי קבוצות זרות? מדוע לא להקים מפלגה משלו? הוא הרגיש כי נאום-הבתולין שלו עורר הד והלהיב את הנוכחים. משמע שהוא יודע לנאום בציבור. מדוע לא יתמסר כולו לפוליטיקה ? ואם כן, מדוע לא להשתמש באותה אגודה קטנה, שאין בה מנהיג מתחרה לו?
היטלר חזר ל"מפלגת-הפועלים הגרמנית", נרשם וקיבל את כרטיס החבר מס׳ 7. הוא נבחר לוועד. חיש מהר חולל בו סערה בכום-מים. הוא דרש שלטון-יחיד על כל ענייני התעמולה. המייסדים נרתעו תחילה, אך אחרי מאבק מר נכנעו. כי היטלר הביא עמו שני דברים חשובים: כסף ולוחמים.
זה וגם אלה באו מרים.
מנין באו האנשים ? היטלר החל קובע אסיפוודעם המוניות, לרוב בבתי-המרזח הגדולים של העיר, שם היה הקהל נוהג להקשיב לנאומים פוליטיים תוך שתיית הבירה מספלי-חימר גדולים וכבדים. באחת האסיפות הראשונות קמו כמה פועלים באמצע נאומו של היטלר, שיסעו אותו בקריאות-ביניים עוקצניות ומנעוהו מלהמשיך ולדבר. בפעם הבאה