הריאקציה. שם גוייסו על-ידי רים לפלוגות-הסער החדשות של היטלר. הם הביאו לו גם את הסמל הישן-חדש.
כך התגלגל צלב-הקרס למפלגה הנאצית. צלב-הזוועות, שהטביע את חותמו על תקופה שלמה, שעורר בהלה וסלידה בלב מאות מיליונים ושכרון היפנוטי בלב עשרות מיליונים אחרים, לא הומצא על-ידי ממציא גאוני. הוא נכנס לשימוש כמעט מאליו. מדפיס אלמוני, ששם אותו בראש כרוז נאצי, נתן לו את הצורה הסופית - שוב במקרה. מאחר שלא היה לפניו ציור, לא יכול היה להזמין גלופה. תחת זאת השתמש בקווי-דפוס עבים רגילים. כך נוצר הצלב המרובע, בעל הקווים העבים, המפחידים.
רק לאחר מכן, תפס היטלר כי הגורל הנחיל לו נשק אדיר -
סמל גאוני, שלא היה כמוהו לשום תנועה אחרת בגרמניה ובעולם. הפטיש-והמגל של הקומוניסטים מסובך וחסר-עניין. הפאשוס של הפאשיסטים האיטלקיים, סמל רומאי עתיק, מסובך עוד יותר. מגןדויד הציוני פשוט הרבה יותר, אך הוא חסר כוח ותנופה, אינו מסעיר ומלהיב.
צלב-הקרס הנאצי הוא פשוט מאין כמוהו. כל ילד יכול לקשקשו על הקיר, הוא ממש מגרה את הידיים. יש בו כוח מסתורי להלהיב ולהפחיד. אי-אפשר להסתכל בו בשוויון-נפש ובאדישות.
זמן רב אחרי שהיטלר ומרעיו ירדו שאולה, לשמחת העולם כולו,
עוד הוסיף צלב-הקרס להופיע על קירות הבתים, מלונדון עד מונטבידיאו ומפילדלפיה עד תל-אביב.
אחרי הסמל הדתי, בא תורו של הדגל. מפלגה בלי דגל, הריהי מועדון של ויכוחים. מפלגה שיש לה דגל, דגלה מכריז בשמה קבל עם ועולם: אני מתכוונת להשתלט על המדינה ולהקים בה משטר חדש,