מקום דומה הקדיש העתון להחלטה אקטואלית שנתקבלה באותה אסיפה: למחות נגד הקצבת קמח-חיטה לקהילה היהודית לשם אפיית מצות. כל זה נראה קצת מגוחך - אסיפה של אגודה ימנית צעקנית, מן הסוג שהתקיימו לעשרותיהן במינכן ובגרמניה של אז.
אולם בעיני היטלר נרקמה אגדה מסביב לאסיפה. הוא ייחם לה חשיבות כה רבה, עד כי הקדיש לה את השורות האחרונות בכרך הראשון של ספרו:
"מועד ההתחלה נקבע לשעה שבע וחצי. בשבע ורבע נכנסתי לאולם החגיגי של בית-המרזח-המלכותי, והלב כמעט התפוצץ בקרבי מרוב שמחה. האולם האדיר - כי כך נראה לי אז - היה מלא עד אפס מקום. ראש אל ראש, המון של כמעט אלפיים איש. היה נדמה לי שהרבה למעלה מן החצי נתפס על-ידי קומוניסטים ואנשי השמאל. הם רצו לחסל במהרה את האסיפה הגדולה הראשונה שלנו.
"אבל הדבר קרה אחרת. אחרי שהנואם הראשון סיים, נטלתי את רשות הדיבור. כעבור כמה דקות ירדו קריאות-הביניים כברה באולם פרצו תגרות סוערות. קומץ של חברים נאמנים מן המלחמה ואוהדים אחרים (קרי: חיילים שנשלחו על-ידי רים) ערכו קרב עם המפריעים, והצליחו רק בהדרגה להחזיר את הסדר על כנו. יכולתי להמשיך בדברי. כעבור חצי שעה החלו מחיאות-הכפיים להתגבר על הצעקות והשאגות.
"עכשיו התחלתי להסביר את המצע... אחרי שהנקודה האחרונה מצאה לה את הדרך אל לב ההמון, ראיתי לפני אולם מלא אנשים, מלוכדים באמונה חדשה, בדת חדשה, ברצון חדש.
"כעבור ארבע שעות החל האולם להתרוקן. ראש אל ראש, כנהר איטי, נדחף ההמון אל היציאה. ידעתי כי עתה נודדים אל תוך העם הגרמני העקרונות של תנועה ששוב אי-אפשר יהיה לשכחם.
"הוצתה אש, שבלהבותיה תחושל בבוא היום החרב שתחזיר לזיגפריד הגרמני את החרות, ולאומה הגרמנית את החיים.