היא חיפשה בכנות "דרך שלישית", שתתאים לרוח הגרמנית. כעבור זמן קצר הפקיעו היטלר ומוסוליני רעיונות אלה, טענו כי הפאשיזם הלאומי-הסוציאליסטי מהווה דרך שלישית זו, מול המערב ומול בריתהמועצות.
באותה תקופה התפרסמה בגרמניה החוברת פ רוסיות וסוציאליזם, שנשאה את שמו המהולל של אוסוואלד שפנגלר. שפנגלר טען כי הרוח הפרוסית והסוציאליזם הם, למעשה, היינו הך - שניהם מבוססים על הכנעת הפרט למדינה, על חיי-צנע, על קבלת עול המשמעת החברתית. לאחר מכן הודה כי אקרובטיקה רעיונית זו היתה רק בחזקת טכסים. הוא שנא את הסוציאליזם, אך רצה להחזיר את הסוציאליסטים למחנה הפרוסי.
שפנגלר, אחד מענקי-הרוח של התקופה, פירסם לפני כן את ספרו המונומנטלי, שקיעת המערב, שעשה רושם בל-יימחה על הדור כולו. כמו ארנולד טוינבי אחריו, ביקש שפנגלר לייצר מפתח לכל ההיסטוריה האנושית, למצוא חוקים מחייבים לעלייתן ולשקיעתן של תרבויות. הוא טען כי לכל תרבות, כמו לכל אדם, יש אורך-חיים קבוע - כאלף שנה - וכי היא מתקדמת מתקופת ילדות לתקופת נעורים. דרך גילעמידה וזיקנה, עד למוות הבטוח.
לדברי שפנגלר הגיעה התרבות המערבית, שנולדה בימי קארל הגדול, אל השלב האחרון שלפני סופה. זה השלב בו מקימה כל תרבות שוקעת אימפריה כוללת אחת גדולה. התרבות העתיקה הקימה בסוף דרכה את האימפריה הרומאית. התרבות המזרחית, שנולדה בימי עזרא הסופר *, מצאה את סופה כעבור אלף שנים באימפריה של האיסלאם.
* לדעת שפנגלר, נולדה'היהדות רק בימי עזרא. לפני כן היה קייס עם ישראל, שלא נבדל מעמים מולדתיים אחרים. היהדות היתה מראשיתה עדה ללא-מולדת, כמו כל שאר העדות של התרבות המזרחית. בתקופה החדשה מהווים היהודים תופעה יוצאת-דופן מפני