למעשה היווה שפנגלר המשך ישיר לפילוסופיה ההיסטורית הגרמנית.
אחרי התבוסה הפרוסית מידי נאפוליאון, השמיע הפרופסור (לפילוסופיה) יוהאן גוטליב פינטר. את "קריאתו לאומה הגרמנית". הוא קבע כי העמים הלאטיניים, ובעיקר העם הצרפתי, הם עמים מנוונים, כמו היהודים. רק הגרמנים, בעלי השפה הטהורה ביותר, מסוגלים לחולל תחייה ולפתוח דף חדש בהיסטוריה.
אחרי פינטר. בא גיאורג וילהלם פרידריך הגל, אביהם הרוחני המשותף של לנין והיטלר. בעיני הגל, היתה המדינה חזות הכל. הוא תיאר אותה כמהות בפני עצמה, בעלת רעיון מוסרי משלה, נשמה ומוח משלה. קבע הגל: "בידי המדינה הזכות העליונה כלפי הפרט. חובתו העליונה של הפרט היא להשתייך למדינה... ההיסטוריה העולמית אינה ממלכת האושר. תקופות האושר הן הדפים הריקים של ההיסטוריה, כי הן תקופות של הסכמה, ללא סיכסוך." המלחמה היא הכוח המטהר את האנושות. המדינה חייבת להתעלם מכל עקרון של מוסר הפרט. המדינה חייבת "לדרוס פרחים חפים-מפשע רבים, לשבור חפצים רבים בדרכה." ההיסטוריה נעשית בידי גיבורים בודדים, המבצעים את רצון הרוח העולמית." כמה ממבשרי רעיון ה"ממלכתיות" בישראל יתמהו לשמוע כי הגל היה גם אביהם הרוחני שלהם.
לאותה אוניברסיטה בא אחר-כך היינריך פון-טרייטשקה, ההיסטוריון של מיסדר-האבירים הגרמני. גם הוא ראה במלחמה גורם חיובי גדול. "המלחמה אינה רק צורך מעשי, אלא גם צורך תיאורטי... רעיון המדינה כרוך ברעיון המלחמה, כי עיקרה של המדינה הוא הכוח... התקווה שהמלחמה תיעלם מן העולם אינה אבסורדית בלבד, אלא גם בלתי-מוסרית בהחלט. הדבר היה מביא להתנוונותם של כוחות חיוניים ונשגבים רבים של הנפש האנושית..."