אומות בריאות אינן זקוקות להוכחה שהן טובות יותר מאחרות. בהיותן בטוחות בעצמן, הן מסתפקות במעמדן כחברות שוות במשפחת העמים. אולם כאשר אומה לוקה בתסביך-נחיתות, או כאשר היא נתקפת רגשי-נחיתות חולפים כתוצאה ממשבר פנימי או חיצוני, היא מחפשת לה תיאוריה המוכיחה שהיא עולה על כל שאר האומות, שהיא "עם סגולה", "עם נבחר", "גזע עליון" או "עם אדונים".
מכל תורות ההתנשאות הלאומנית החולנית, תורת-חגזע היא המחרידה ביותר. הלאומנות מכירה ביכולת הפרט לעבור מאומה לאומה (כפי שעשו ההוגנוטים הצרפתיים, שהיגרו והפכו גרמנים והולנדים). הדת מכירה בזכות הפרט להמיר דת בדת (כמו הנשים הפולניות בישראל, הנדרשות להתגייר). אולם לדעת נביאי הגזענות, מוצאו הגזעי של האדם הוא סופי. אדם שנולד ארי או יהודי - נידון להישאר בן-גזעו עד סוף ימיו, אם ירצה בכך ואם לאו.
היוצרים של תורת-הגזע היו מלומדים תמימים, שלא היו מסוגלים לפגוע בזבוב. במאה הקודמת קמו כמה הוגי-דעות - ביניהם יוסף ארתור גובינו הצרפתי והאוסטון סטיוארט צ׳מברליין, בריטי שחי בגרמניה - שהמציאו את אגדת הגזע הארי, שהוא, כביכול, הגזע העליון, לעומת הגזע השמי, הנחות. צ׳מברליין כתב ספר בשם יסודות המאה ה-19, שעשה רושם עמוק בגרמניה. אחד מתלמידיו הנאמנים היה אלפרד רוזנברג, שחיקה אותו בספרו המיתוס של המאה ה-20, התנ"ך של הגזענות הנאצית.
לגבי מדען אמיתי, כל הספרים האלה ילדותיים עד כדי גיחוך. בסיסם המדעי אפסי. הם טענו כי לכל העמים הדוברים שפות "הודיותגרמניות" (משפחת-שפות שמקורה בהודו ובפרס) יש מוצא גזעי משותף. את הגזע הזה כינו בשם "ארי" - שם המציין בשפת הסאנסקריט את דוברי שפה זו.
עד אותו רגע היה נדמה כי הגרמנים הקדמונים היו גזע הרסני למדי. בין השאר הרפו את האימפריה הרומאית. אולם בעיני צ׳מברליין