הגדלות, כמו האנגלי הגזעני. "הוד מלכותו נולד במיקדש", כתב, ותלה בחדרו את תמונת הקיסר מול תמונת ישו.
אלוהים לא קיבל הנחיות מצ׳פברליין. הוא הפקיר את הגזע הגרמני. גרמניה הפסידה את המלחמה, הקיסר המהולל ברח בפחדן עלוב. אולם צ׳מברליין לא נואש למשך זמן רב. הוא הכיר את היטלר, הפך נאצי מושבע. כאשר נפטר, בשנת 1927, הספידה אותו המפלגה הנאצית הקטנה כנביא שלה.
לא במקרה נשא צ׳מברליין לאשה את בתו של ריכארד ואגנר, הקומפוזיטור שהיה נערץ על היטלר יותר מכל אדם אחר. כי ואגנר היה גם הוא אחד האבות הרוחניים של הנאציזם.
גאון מוסיקאי זה היה מלא סתירות. בצעירותו היה מהפכן, לחם נגד הפרוסים, השתתף במהפכה הליברלית הבלתי-מוצלחת שניסתה לאחד את גרמניה ב-1848. כעבור שנתיים כבר כתב חיבור ארוך נגד "היהודים במוסיקה". כי היהודים היו, בעיניו, התגלמות החמרנות.
"היהודי, במצב הנוכחי בעולם, אינו רק שווה-זכויות. הוא שולט והוא ישלוט, כל עוד הכסף הנהו המעצמה שבפניה מאבדים כל מעשינו ומאמצינו את כוחם". כי ואגנר שנא את הכלכלה, את הכסף, את החמרנות הגוברת של התקופה התעשייתית. כיצד נוצרה רוח זו? ברור לגמרי: בגלל "שליט-העולם המגעיל" - היהודי.
המוזר הוא שבאותו זמן עצמו נכתבו דברים דומים בידי קארל מארכס, בנו של יהודי שהתנצר, שדווקא בישר את שלטון החמרנות בעולם. מארכס ראה ביהודים את התגלמות רדיפודהבצע הבורגנית, והשתווה באנטי-שמיותו לואגנר, אף שזה שנא את מארכס וכל תורותיו.
ואגנר לא הטיף למלחמה או לשלטון-עולם גרמני. הוא קיווה כי הרוח הגרמנית "תאציל את העולם", והתייחס בחשדנות רבה למפעלו