הלא-יוצלח הוא אפס, בימים כתיקונם. הוא עומד מחוץ לחברה,
בזוי וממורמר. הקבוצות הפוליטיות של הלא-יוצלחים נראות ככיתות מטורפים, והתיאוריות שלהן נשמעות כפיטפוטי-מופרעים. אולם ברגע שסדרי-החברה מתערערים, כאשר שואה פוליטית או כלכלית מעוררת הרגשה של סוף-העולם, הופך האפס למיספר חזק. הלא-יוצלחים מופיעים כגואלים. חבורותיהם המגוחכות הופכות בין-לילה לתנועות אדירות. תורותיהן האבסורדיות מצלצלות כבשורות-נחמה. ועם שלם יכול לסגוד לסיסמתו של יוזף גבלס: "סוף של אימה עדיף על אימה ללא סוף!"
זהו הלקח החד-משמעי של המאבק בן 14 השנים של הנאצים לשלטון. אין זה לקח החל על גרמניה בלבד. כוחו יפה גם לגבי כל חברה מודרנית - מארצות-הברית ועד ישראל.
בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, גברה האנדרלמוסיה בגרמניה. הרפובליקה העדינה עמדה מול סכנות מכל עבר - מצד הצבא ששנא אותה, מצד הקומוניסטים שציפו כי בכל רגע תפרוץ מהפכה כללעולמית, מצד השכנים המזרחיים שזממו לכבוש אזורי-ספר, ומצד האירגונים הצבאיים הגרמנים שגוייסו כדי למגר שכנים אלה. במחוזות הדרומיים שיגשגו תנועות שהטיפו להיפרדות מפרוסיה ולהקמת מדינות עצמאיות, בעזרת צרפת.
הסכנה הגדולה ביותר לגרמניה היתה טמונה באחד הסעיפים של חוזה-השלום של וורסאי, שהטיל על גרמניה תשלום של שילומים עבור נזקי המלחמה. הסכום המדוייק אף לא ננקב בחוזה, כי הדרישות היו כה עצומות, עד ששום מדינה לא היתה יכולה לעמוד בהן.
לשוא הטיפו כלכלנים מקצועיים במערב נגד רעיון מטורף זה.