עמי המערב, שסבלו במשך ארבע שנות המלחמה סבל כה רב, שאפו לנקמה ולפיצוי. מדינאים חלשי-אופי בבריטניה ובצרפת נכנעו ללחץ עממי זה. הם דרשו מגרמניה שילומים פאנטסטיים.
נגד תביעות מפחידות אלה היה מכוון חלק-הארי של תעמולתהמפלגה הנאצית החדשה. בפברואר 1921, זמן קצר לאחר המשא-והמתן על השילומים, כינס היטלר את האסיפה הגדולה ביותר שלו עד אז, באולם האדיר של קירקס במינכן. הנושא היה: "עתיד או אבדון!" ברחובות העיר עברו משאיות עמוסות חברי פלוגות-הסער, שהניפו את דגלי צלב--הקרס וקראו לבוא לאסיפה. כרוזים אדומים בלהבות התנוססו על הקירות. בצד ההזמנה לאסיפה הם הכריזו, בסיגנון ההיטלראי האופייני:
"כאשר 60 מיליונים, גבר ואשה, מזקן ועד נער, מצהירים פה אחד בהחלטיות נחושה - איננו רוצים, הרי אז יבטיח רצון המיליונים הללו לפחות דבר אחד - את הכבוד, הנשלל מן האיש המנשק את השוט. בני-אדם אנו, לא כלבים. 60 המיליונים צריכים להחדיר להכרת ממשלת-הרייך כי מי שמנהל משא-ומתן, יסולק מן השלטון!"
אסיפת-הענק הצליחה. שיטות-התעמולה, שנגנבו בעיקרן מן הקומוניסטים ושוכללו על-ידי היטלר משנה לשנה, הוכיחו את יעילותן. עסקני-הימין ואילי-המשק החלו שמים לב לתועמלן הקטן ממינכן. הוא החל מקבל מקרנות הריאקציה סכומים קטנים, אך חשובים.
באחד במאי 1920 פרש רשמית מן הצבא. אך הפיקוד המקומי של הצבא במינכן נשאר נאמן לו. בעזרת הקרנות הסודיות של הצבא נרכש עתון קטן, פלקישר ביאובאכטר ("המשקיף הגזעני"), שהופיע פעמיים בשבוע. כעבור שנה כבר הפך יומון. ומפלגה שיש לה עתון יומי, הריהי מפלגה של ממש.
אך היטלר לא האמין בעתונות. הוא בז למילה הכתובה, בה לא