לא היה לזה כל קשר עם העובדות. מטפסי-הרים יהודיים קבעו שיאים לא מבוטלים, וליד הרכבת נמצאו גם בורגנים אריים שמנים בנעליים צהובות. אך האמת לא היתה חשובה להיטלר ולמאזיגיו.
אסיפות עולות בכסף - הרבה כסף. בריוני הס.א. קיבלו משכורות. מניין בא העושר ?
טעות היא לחשוב כי באותם הימים כבר קיבל היטלר כספים מאילי-ההון. אלה צחקו עדיין מן הצעקן במינכן, העדיפו לתמוך בעסקני הימין הבורגני. אך להיטלר היו ידידים. כמה אנשים עשירים - ובייחוד נשים עשירות - נתנו לו כסף. אשתו של יצרן-הפסנתרים בכשטיין אירחה אותו, מימנה ברצון את פעולות הצעיר המצליח. נשים אחרות ניסו להזמינו למסיבות, כקישוט לסלונים שלהן.
סיפרה אשה אחת על פגישתה עם היטלר, ב-1923: "היינו כולנו מתוחים מאד, כי ידענו כי האדון היטלר יבוא. כולנו שמענו וקראנו עליו, אך רק מעטים מאתנו שמעוהו באסיפות-עם, וכמעט איש לא ראה אותו מקרוב. האנשים הפשוטים במינכן חשבוהו לאליל, וגם אנשים בעלי חוש-ביקורת חשבוהו לאיש מעניין. הוא הודיע לבעלודהבית שיאחר בגלל פגישה חשובה. לבסוף בא בשעה אחת-עשרה, לבוש בחליפה כחולה די טובה, והגיש לבעלת-הבית זר-שושנים מוגזם ביותר. תוך נשיקת-יד. כשהציגו בפניו את הנוכחים, נראה כתובע-כללי בשעת הוצאה-להורג. זכורני ששמתי לב לקולו, כאשר הודה לבעלת-הבית על העוגות, מהן אכל כמות עצומה. היה לו קול חם, אך בלי שום לבביות, קול נוקשה, שלא עורר אימון. למעשה לא אמר כלום. כשעה ישב ושתק. נראה שהיה עייף. רק כאשר בעלת-הבית הזכירה את היהודים והגנה עליהם בהלצה, התחיל לדבר. אז דיבר מבלי להפסיק. כעבור זמן מה דחף את כסאו אחורה, קם על רגליו והמשיך לדבר,