כדי לבסס את עמדתו, המציא את "עקרון המנהיגים", שהפך נכסצאן-ברזל של המפלגה הנאצית והדייר השלישי. עיקרו: בשום דרג ומישור אין ועדות, אין הנהגה קולקטיבית, אין הכרעה ברוב דעות. בכל מקום מחליט איש אחד. המנהיג הקטן אחראי בפני המנהיג הגבוה יותר, וכן הלאה, עד למנהיג העליון, האחראי בפני "ההיסטוריה" כלומר, שאינו אחראי בפני איש. זוהי שרשרת האחריות - או חוסרהאחריות - ששימשה לאחר-מכן נושא לוויכוח בכל משפטי פושעיהמלחמה, עד משפט אייכמן. כבר בשנות השלושים הכתיר קונראד הייה את ספרו על היטלר בכותרת-משנה: "תקופת חוסר-האחריות".
ממה חי הפירר החדש ? כשנשאל על זאת במשפט-הדיבה, טען כי הוא עני מרוד, שהוא סועד חליפות על שולחנות אוהדים, שהוא מקבל שכר תמורת נאומים בארגונים ימניים, אך לא תמורת נאומיו באסיפות נאציות. באוזני שטראסה טען פעם כי באותה תקופה לא היה לו לעתים די כסף לקנות כרטים-רכבת לנירנברג הסמוכה, כדי להופיע שם באסיפה.
הוא נאם, אירגן סניפים, חיכה לשעת הכושר - לשואה הגדולה שתכשיר את הקרקע להפיכה. היטלר עדיין האמין כי תהיה זאת הפיכה מזויינת, בעזרתו הפעילה של הצבא.
השואה באה בדמות מפלצת נוראה שנקראה "אינפלאציה". היא נוצרה בכוונה תחילה על-ידי ראשי-המדינה, כדי להוכיח למנצחים כי גרמניה אינה מסוגלת לשלם את השילומים העצומים בסך 132,000,000,000 מארקים - פי כמה מאות יותר מן התקציב הממלכתי הנוכחי של ישראל.
מטרה זו לא הושגה. תחת זאת חרבה גרמניה עצמה.
העולם הישן היה בנוי על ערך מוחלט אחד - ערכו של הכסף,