לסימטה צרה, שבקצה השגי השתרעה הכיכר הגדולה שלפני הבניין הקרוי "אולם המצביאים". בצוואר הבקבוק התייצבה מול ההפגנה שרשרת של כמאה שוטרים - 100 מול 3000.
איש אינו יודע מי ירה ראשון. המנהיגים השליכו את עצמם על הארץ, וכמעט כולם ניצלו. גרינג נפצע ברגל, נחבש על-ידי בנקאי יהודי. בסך הכל נהרגו 14 נאצים.
איך הגיבו המנהיגים ?
לודנדורף נשאר זקוף. הוא צעד קדימה, ישר לתוך לועי השוטרים.
הללו הכירו את הגנרל המהולל, נתנו לו לעבור. אף נאצי אחד לא בא בעקבותיו. טען היידן: אילו צעדו אחריו תריסר נאצים, יתכן כי היום היה מסתיים אחרת. אולם 3000 המזויינים, על מקלעיהם הדרוכים, לא העזו ללחום נגד מאה שוטרים, שייצגו את המדינה. לכך חסרה להם הנכונות המהפכנית.
היטלר שכב על הארץ. לפתע קם, ראשון, וברח אחורה. פחדנות אינסטינקטיבית? אולי. נראה כי זרועו נקעה בשעת הנפילה. הוא טען כי קם כדי לעזור להציל חבר פצוע. תירוץ מוזר מצד איש שנשבע יום לפני כן להתאבד במקרה של כשלון.
הפוטש התמוטט - אחרי מטח אחד של כדורי-רובה. שעתיים לאחר מכן נכנע רים, שכבש את בניין משרד-הבטחון. הוא סבל שתי אבידות.
מה קרה לאיש שהוביל אלפי מזויינים בהפגנה נגד השלטון, שהכריז על הפלת הממשלה בכוח, שאיים באקדח על ראשי הממשלה ? כמעט שום דבר. היטלר ולודנדורף הובאו בפני שופטים שהתייחסו אליהם באהדה גלוייה, כי שנאו את הרפובליקה לא פחות מהם. היטלר, שבמעצר חזר לאיתנו, ניצל היטב את ההזדמנות כדי לנאום נאומים פוליטיים באוזני העולם, שעקב אחרי המשפט. בפעם הראשונה הפך דמות עולמית. בפוזה של גיבור מתחת לגרדום קרא: "אתם יכולים