שנוצרה עוד קודם לכן על-ידי שר-החוץ היהודי ואלטר ראתנאו, התהדקה ונתנה לגרמניה עמדת-כוח. שתי המדינות שמוגרו במלחמה הרגישו בזיקה הדדית ביניהן. הן זכרו את דברי המשורר הקומוניסטי ולאדימיר מאיאקובסקי: יבוא יום והפרולטריון הגרמני והרוסי יושיטו יד זה לזה. ואז לא תהיה פולין אלא "טיפת הזיעה הקטנה הנשארת כאשר שני גברים חזקים לוחצים ידיים".
הצבא היה מרוצה. ההסכם החשאי עם ברית-המועצות איפשר לו לנסות טאנקים על אדמת רוסיה ולהדריך שם קצינים בסוגי-הנשק האסורים. ראשי הצבא הקטן והמשוכלל החלו מסכימים עם דעתו של הרמטכ"ל, הגנרל האנס פון-זאקט, שסבר כי מעז יצא מתוק. מלחמת-העולם הוכיחה כי אין כל תועלת בצבאות המיליונים, כי עצם גודלם שולל מהם את כושר-התימרון. צבא-קבע קטן, מקצועי ומשוכלל הוא יעיל יותר, יוכל בבוא היום "לחתוך דרך צבאות האוייב כמו סכין חדה דרך חמאה".
האוכלוסיה השבעה רצתה בשקט, בשלווה. היא נתנה את קולותיה למפלגות הישנות, שדמו במידה רבה למפלגות הישראליות. במרכז המערך הפוליטי עמדו שתי מפלגות המרכז - המפלגה הסוציאלדמוקראטית (מעין מפא"י) ומפלגת-המרכז הדתית הקאתולית (מעין דתיים-לאומיים). משמאל התקיימה המפלגה הקומוניסטית הקטנה ודלת--האמצעים. מימין התקיימה המפלגה הדמוקראטית המתונה (מעין מפלגה פרוגרסיבית) ושתי המפלגות השמרניות: מפלגת-העם (מעין ציונים-כלליים) והמפלגה העממית הגרמנית-לאומית (מעין. תנועת-חרות) *.
* בבחירות הראשונות, בינואר 1919, זכו הסוציאל-דמוקראטים ל-13.8 מיליון קולות, מפלגת-המרכז והמפלגה הדמוקראטית ל-11.5 מיליון, המפלגה הגרמנית-לאומית ל-3 מיליון ומפלגת-העם ל-1.5 מיליון. לאחר-מכן עלה בהדרגה כוחו של הימין.