ב-1925 זכתה גרמניה לסמל העליון של יציבות ורציפות. הנשיא הסוציאליסטי, פרידריך אברט, מת. הימין הציג כמועמד לכס-הנשיאות את המרשל הזקן של הקיסר, הענק הפרוסי שסימל את הזוהר של העבר: פאול פון-הינדנבורג. הריאקציונר המושבע, בעל אחוזות בפרוסיה המזרחית, הביא סוף-סוף לשלום בין הרפובליקה וצבאה, פתח תקופה חדשה. אמנם לא זכה לרוב מוחלט. לעומת 14.6 מיליון הקולות שלו, זכה המועמד הסוציאליסטי ל-13.7 מיליון, המועמד הקומוניסטי ל-2 מיליון. לולא העמידו הקומוניסטים מועמד חסר תוחלת משלהם, לא היה הינדנבורג נבחר - ויתכן כי כעבור שמונה שנים היתה ההיסטוריה פונה לדרך אחרת. אך הקומוניסטים לחמו בעיקר בסוציאליסטים, אותם שנאו יותר מאשר את השמרנים.
בינתיים היו הכל מרוצים. כמו בשנת 1961. איש לא חלם על שואה. הסיסמה היתה: תנו לחיות! אי-אפשר היה לתאר מצב נורא יותר בשביל מהפכן שביקש להפוך את השלטון.
כשיצא היטלר מן המאסר, סמוך לראש השנה 1925, היתה תנועתו הרוסה. ההמונים, שסגדו לו אתמול, ראוהו עתה כדמות מצחיקה, האומרת דברים מגוחכים, והדומה לצ׳ארלי צ׳אפלין (באותה תקופה נתן היטלר לשערותיו ולשפמו את הצורה שנודעה לאחר מכן בעולם). מן המפלגה הגדולה, נשארו רק איים קטנים. קשה היה למלא אולם. איש לא רצה לשמוע את נבואות-השואה של רואה-שחורות. אזרחים טובים שתמכו בהיטלר בימים הסוערים ביותר של המפלגה נפוצו לכל עבר. גרינג הסתובב בחוץ-לארץ, על-חשבון המשפחה העשירה של אשתו. רים נאלץ לעזוב את גרמניה, בגלל שערוריה הומוסכסואלית, הפך מדריך בדרגת סגן-אלוף בצבא של בוליביה, התלונן במכתבים לידידיו על כי בארץ פראית זו אין הבנה לאהבת-גברים.
במפלגה נשארו רק הלא-יוצלחים המופרעים ביותר, אותם שלא יכלו להסתדר אף בימי-גאות אלה. שטרייכר, הפסיכופאט הפורנוגראפי מנירנברג, הפך עמוד-תווך, הגיש להיטלר מעטפות של שטרות-כסף