ביום הפוטש. המפלגה והס.א. גדלו באיטיות, צעירים חדשים, ביניהם אוסטרי אהד בשם אדולף אייכמן, הצטרפו. לכולם הבטיח היטלר: ההבראה היא זמנית! השואה בוא תבוא! נשתלט בגרמניה!
ב-1926 גדלה המפלגה ל-49 אלף חברים רשומים. נד1927 היו בה 72 אלף. ב-1928 עלה המספר ל-108 אלף - מספר השווה ל-3000 חברים בישראל. בבחירות של אותה שנה זכו הנאצים ל-12 מקומות ברייכסטאג - 12 מתוך 600, מספר השווה לשני מקומות בכנסת. אך היטלר הרעים: "אנחנו נגדל לצבא גדול... שעתנו הגדולה תגיע \"
איך תגיע ? איך תיאר לעצמו היטלר אז את הנצחון הנאצי ? לנגד עיניו עמדו שני עקרונות. אחד מהם היה תוצאת הלקח של הפוטש שנכשל. השני היה מושבל-ראשון בעיני היטלר עוד מראשית דרכו.
מן הפוטש למד היטלר שאי-אפשר לחולל הפיכה נגד הכוחות המזויינים של השלטון. אלפי בדיוניו המזויינים התפזרו כמוץ ברוח מול שרשרת דקיקה של שוטרים מזויינים וממושמעים. הוא החליט שלעולם לא יבוא יום בו שוב יכוונו נגדו רובי הצבא והמשטרה.
כבר בישבו על ספסל-הנאשמים, למחרת הפוטש, הגיע לכלל מסקנה זו. אז הושיט את ידו לצבא - אותו צבא שציווה לדכא את הפוטש. "אני מאמין כי יבוא היום," קרא לעבר השופטים, "כאשר ההמונים, העומדים היום ברחוב מתחת לדגל צלב-הקרס, יתאחדו עם אותם שירו עליהם. אני מאמין כי הדם הזה לא יפריד בינינו לנצח. כאשר שמעתי כי המשטרה היא שירתה עלינו, שמחתי שלפחות לא היה זה הצבא שהכתים את עצמו. הצבא ממשיך לעמוד בלתי-מוכתם. יבוא יום כאשר הצבא יעמוד לצדנו, על קציניו וטוראיו..."
הוא לא נסוג מתפיסה זו גם כאשר החליט הצבא לאסור כל פעילות נאצית בשורותיו, בהנמקה שהנאצים מטיפים להפלת השלטון