בכוח. מאחר שהחליט כי אי-אפשר לחולל הפיכה נגד הצבא, הקדיש היטלר את מיטב מרצו לרכוש את לב הקצינים.
תפיסה זו, אולי יותר מכל פרט אחר של השקפתו, מוכיחה כי בעומק נפשו לא היה היטלר מהפכן. מאחר שלא היתה לו הלכה מהפכנית אמיתית, כמו זו של הקומוניסטים, לא חלם על ביצוע מהפכה מלמטה, נגד מוסדות השלטון הקיים. לנין, מאו טסה-טונג, טיטו, פידל קאסטרו - כל אלה חוללו מהפכות תוך שבירת הצבא של המשטר הקודם והחלפתו בצבא מהפכני חדש. היטלר לא חלם על כך.
מכאן הגיע למסקנה שעוררה תמיהה אצל חסידיו הקיצוניים יותר,
כגון רים, שהוסיפו להאמין בהפיכה מזויינת. מ-1923 והלאה היה מנוי וגמור עם היטלר להגיע לשלטון באמצעים חוקיים - על-ידי השגת רוב חוקי בפרלמנט. הוא סמך על מכונת-התעמולה האדירה שלו, שתנחיל לו נצחון זה, פסל כל רעיון שהיה בו כדי לסכן את מעמדה החוקי של המפלגה. רים ועמיתיו כינוהו לא פעם, בבוז מסויים, "אדולף ליגאליטה" - אדולף החוקי.
מכאן נבעה מסקנה שניה, שהיטלר לא ביטא אותה ברורות. לעולם אין הרוב מחולל מהפכה. כל מהפכה היא מטבעה נחלתו של מיעוט. אם כן, איך יכול היה היטלר לבצע את אותם מרעיונותיו שהיה בהם אופי מהפכני - כגון נישול היהודים, סילוק יריביו ממנגנון השלטון, חיסול המפלגות האחרות, ביטול חופש-ההבעה? היטלר נתן לכך תשובה שהפכה סימן היכר לכל פאשיסט: המהפכה תבוא רק אחרי תפיסת השלטון. אחרי שהרוב ינחיל את השלטון למפלגה, תשתלט המפלגה על אמצעי התעמולה והטרור הממלכתיים, ותחולל את המהפכה באמצעותם.
במלים אחרות: לא המהפכה תביא את הנצחון, אלא הנצחון יביא את המהפכה. המהפכה לא תהיה מאורע דרמאתי חד-פעמי, אלא תתבצע בהדרגה, שלבים-שלבים, תוך התבססות בשלטון.
הלך-מחשבה זה השתלב יפה עם תפיסה מסויימת, שהתגבשה אצל