ב-1918, ציווה היטלר על צירי המפלגה * לחזור בהם ולנקוט בעמדה הפוכה. בשעה שגבלס פירסם מכתב גלוי למנהיג הקומוניסטי וטען: "אתה ואני לוחמים איש ברעהו, אך למעשה איננו אויבים \" קבע היטלר כי יש להחזיר למעבידים את השלטון הבלעדי במפעליהם, לסלק את השפעת האיגוד המקצועי. אם אדם הפך למעביד, הסביר היטלר, סימן שהוא עולה על זולתו. הרי זו הוכחה מובהקת שבעורקיו זורם דם גזעי טהור יותר. (כלל זה לא חל, כמובן, על היהודים, שהגיעו לעמדותיהם הכלכליות בדרכים של ספסרות ומירמה.)
הכל היה מוכן. רק דבר אחד היה חסר: השואה. היטלר חיכה.
השואה באה ב-1929, במקום רחוק ובלתי-צפוי. הבורסה של ניו-
יורק התמוטטה. בתגובת-שרשרת אדירה התפשט המשבר ברחבי העולם הקאפיטאליסטי. גרמניה נפגעה יותר מכל ארץ אחרת. הבנקים נסגרו. החברות התרסקו. בתי-חרושת פשטו את הרגל. אנשי-עסקים התאבדו בסיטונות. מי שלא נהרס באינפלאציה של 1923, נהרס עתה.
ב-1930 כבר היו בגרמניה שלושה מיליוני מחוסרי-עבודה. בסוף 1931 עלה המספר הרשמי לששה מיליון, המספר הבלתי רשמי לשמונה מיליון, כשליש מכל המפרנסים. רבע מכל האקדמאים היה מובטל. מ-8000 מסיימי הטכניון בשנת 1931, מצאו רק 1000 עבודה. דור שלם עבר ישר מבית-הספר ללשכות-מחוסרי-עבודה, ללא סיכוי כלשהו להתחיל בעבודה יצרנית.
המובטל הגרמני לא היה צפוי רק לעוני ממאיר, ללילות על הספסל
היטלר עצמו לא הסכים מעולם לשבת ברייכסטאג או בכל מוסד נבחר אחר. הוא חשש כי באווירה המיוחדת של פרלמנט לא יתבלט די צורכו, וכי סגנון הוויכוחים הפרלמנטרי יפגע בפולחן-המנהיג. את המאבק ברייכסטאג ניהלו אנשים כמו גרינג!גריגור שטראסר.