התוהו-ובוהו במדינה. אולם לא יהיה זה נכון לומר כי ההון הגרמני כולו התייצב מאחורי היטלר לפני שהגיע לשלטון. חלקים גדולים מן הצמרת המשקית שנאו את היטלר עד הרגע האחרון. איש כמו גוסטאב קרופ פון-בולן-אונד-הלאבאך, שליט מפעלי-קרופ הנודעים, הפך נאצי מושבע רק ברגע שהיטלר נטל לידו את הממשלה. ההון הגרמני לא יצר את היטלר, כפי שאומרת האגדה - הוא החליט לנצל את היטלר אחרי שזה כבר הוכיח את יכולתו והגיע לסף הנצחון.
מעטים האנשים המבינים מה אדירה חשיבותו של הכסף בחיי מפלגה. התעמולה הפוליטית היא עניין יקר ביותר. כל כרוז, כל אסיפתעם, כל מודעה, עולים בכסף. שום מפלגה רצינית אינה יכולה לפעול ללא מנגנון של פעילים שכירים, החופשיים להקדיש את כל זמנם למפלגה, ושאינם מתייחסים אל הפוליטיקה כאל תחביב לשעות-הפנאי. מפלגה שאין לה כסף, אין לה סיכוי להשמיע את קולה - בעייה המטילה את צלה הכבד על החיים המדיניים בישראל, בה מרוכז עיקר ההון בידי הממשלה וההסתדרות.
לגבי היטלר, היתה זאת בעייה חשובה שבעתיים. כי נוסף על מכונת-התעמולה האדירה והיקרה שהביאה לו את נצחונותיה נוסף על מאות הפעילים השכירים של המפלגה, פעלו למענו גם פלוגותהסער, אשר רבים מבין בריוניהן היו לוחמי-קבע שכירים, בגיוס מלא.
כל זה בלע סכומים אדירים. החל מ-1930 נפתרה הבעיה. באחת הפגישות עם ראשי-המשק יכול היה היטלר להתפאר: "אני בעצמי מנהל של מפעל גדול." היתה מעין השפעת-גומלין: נצחונות הנאצים דירבנו את אילי-ההון להעניק להם כסף, ואילו הכסף של אילי-ההון עזר לנאצים להשיג נצחונות מזהירים עוד יותר בשטח כיבוש ההמונים.
ההמונים לא ידעו, כמובן, מניין בא הכסף. להיפך, כלפי הרחוב הופיעו הנאצים כסוציאליסטים, הלוחמים בניצול ובעושק. בנאום מזהיר ברייכסטאג, שעורר תשומת-לב רבה, דיבר גריגור שטראסר על "הגעגועים האנטי-קאפיטאליסטיים" שאחזו בעם הגרמני, והזדהה עמם.