היטלר הוא הדעה הקטנה ביותר. אחדים מהם אף החלו במשך זמן מה לאהוד את רעיונות הנאצים.
זה היה המצב כאשר הידרדרה גרמניה לקראת התהום בשנים 1931,1930 ו-1932. שלושת גורמי-הכוח העיקריים במדינה: ההמונים, הצבא וההון, החלו נוהרים אחרי היטלר בהתלהבות גוברת והולכת.
אילו הצליח היטלר להשיג רוב מוחלט בבחירות, היה מגיע לשלטון באופן אוטומאטי. אולם את המטרה הזאת לא השיג מעולם בבחירות חופשיות. כוחו גדל והלך - אך לא הגיע לאחוז ה-51 המכריע. אי-שם, בקטע האחרון של הדרך, נעצר. הוא לא יכול היה להגיע לשלטון. שום כוח אחר לא יכול היה לשלוט בנתונים אלה. כך נוצר מצב-ביניים, ערפל של דימדומים, שנמשך למעלה משנתיים, ושבו נרקמו הקנוניות הפנטסטיות ביותר. בכוח הקנוניות האלה, הגיע היטלר לבסוף לשלטון, בחברת אינטריגנטים אחרים, שכל אחד מהם קיווה לרמות את השני.
ב-1930 שלט במדינה הקאנצלר (ראש-הממשלה) הדתי-לאומי היינריך ברינינג, איש הגון, תקיף אך לא מזהיר. הוא ניסה לעצור את הידרדרות המשק על-ידי תוכנית בלתי-פופולרית של צנע. הנאצים והקומוניסטים קראו לו "קאנצלר הרעב". בהעדר רוב בפרלמנט לתוכניתו, נאלץ להסתמך על סעיף בחוקה שהרשה לנשיא-המדינה להתקין תקנות-לשעת-חירום. הממשלה פעלה על פי תקנות אלה, ללא רוב בעם. כתוצאה מכך היתה תלויה כולה ברצונו הטוב של הנשיא הישיש והמוגבל. נערי-החצר של הנשיא שלטו למעשה בגרמניה, משכו בחוטים מאחורי הקלעים, שיחקו בגורל המדינה כמו בכדור.
בעיקר היו אלה שני אינטריגנטים. אחד מהם היה הגנרל קורט פון שלייכר, מי שהיה מנהל משרד-הבטחון והאיש החזק בצמרת מערכת-הבטחון. כמו עמיתיו בישראל, הצטיין איש-בטחון מובהק זה בערמומיותו של חורש-מזימות ובבטחון-עצמי מופרז. הדבר עלה לו,