הסוציאל-דמוקראטים: 7,181,629 קולות,
הקומוניסטים: 4,848,058 קולות.
מפלגת המרכז ושותפיה: 5,500,000 קולות.
"איחוד שחור-לבן-אדום" (מפלגות-הימין שנכנסו לקואליציה עם היטלר: 3,136,670.
רבים הצביעו בעד האיחוד הימני מתוך אמונה כי רק הוא יוכל לעצור את היטלר. אין ספק כי כל בוחריה של רשימה זו לא רצו בדיקטטורה נאצית. רק 43.9% של העם הגרמני הצביעו בעד דיקטטורה זו.
הממשלה הקואליציונית כולה זכתה ברוב זעום של פחות מ-52%. רוב זה הספיק בקושי לנהל את העניינים היומיומיים. הוא לא איפשר שינויים בחוקה. אך בלי שינויים כאלה לא היתה להיטלר אפשרות להקים דיקטטורה של ממש ולחולל את המהפכה שלו.
היטלר לא יכול היה להשלים עם מצב זה. על כן החליט לבצע הפיכה חוקית נוספת. כאשר התכנס הרייכסטאג החדש, הגיש לו הצעה של "חוק הרשאה", שהעניקה לממשלה, לתקופה של ארבע שנים, את הסמכות לחוקק חוקים, לאשר את התקציב, לכרות בריתות עם מעצמות זרות. הממשלה שוחררה בפירוש מן הצורך לפעול בהתאם לחוקה.
היה זה חוק לכינון דיקטטורה - וכל אדם בגרמניה הבין זאת. כאשר התכנס הבית, הסתובבו בריונים מזויינים של פלוגות-הסער במעברים, בין הצירים. כל הקומוניסטים, וחלק מן הסוציאליסטים, כבר ישבו בבתי-הסוהר ובמחנות-הריכוז. בחוץ שאג המון היסטרי.
היתה זאת השעה היפה היחידה והאחרונה של הסוציאל-דמוקראטים. במשך כל תקופת וויימאר מילאו תפקיד אומלל. עתה קם מנהיגם, ומול אקדחי פלוגות-הסער וצעקות הקהל המוסת בחוץ, הכריז: