"אנחנו, הסוציאל-דמוקראטים הגרמניים, נשבעים בשעה היסטורית זו באופן חגיגי, לשמור אימונים לעקרונות האנושיות והצדק, החרות והסוציאליזם. שום חוק-הרשאה אינו יכול להעניק לכם את הכוח לשבור רעיונות שהם ניצחיים, ושלא ייהרסו לעולם."
רק 84 הסוציאליסטים הצביעו נגד. כל שאר 441 חברי הבית הצביעו בעד הדיקטטורה. מחפירה ביותר היתה בגידת הדתייםהלאומיים, אשר במשך כל תקופת הרפובליקה סיפסרו בערכי הדת ותמכו בכל קואליציה שהבטיחה לספק את האינטרסים האנוכיים שלהם.
ההיסטוריה נקמה נקמה אכזרית במצביעים, שנעשו קרבנות לרודנות אשר הם עצמם עזרו, בפחדנותם ובציניותם, לכוננה.
חוק-ההרשאה היה פסק-דין המוות לרפובליקה. תוך ימים מעטים פוזרו או התפזרו כל המפלגות. המפלגה הנאצית הוכרזה כמפלגה היחידה במדינה. האוטונומיה של המחוזות נשברה, ובפעם הראשונה בכל ההיסטוריה שלה היתה גרמניה כולה כפופה לשלטון מרכזי בלעדי. האגודות המקצועיות חוסלו, יחד עם זכות-השביתה והמשא-ומתן הקולקטיבי. הכנסיות הוכנעו.
כאשר נסתיימה שנת-הגורל - 1933 - לא נשאר בגרמניה כולה כוח עצמאי מחוץ למסגרת הנאצית, זולת אחד: הצבא.
מדוע שקעה הרפובליקה ללא קרב? כיצד יכלה הדיקטטורה להשתלט על עם תרבותי גדול מבלי שתתקל בהתנגדות רצינית? מדוע היה סופה של תקופת-ויימאר כה עלוב?
אפשר למנות עשרות סיבות לכך. כמה מהן נראות בכל חומרתן אף למבט השטחי.
הרפובליקה נולדה כשהיא גוססת. היא לא היתה תוצאה של התפרצות גדולה. היא לא נישאה על גבי אידיאל גדול, חיובי ומרומם.