לא היתה לה שום אידיאולוגיה מלהיבה. היא היתה פרי התבוסה, ועל כן זכתה לבוז ולשינאה עוד ביום הראשון.
אחרי שהגיעו לשלטון, כמעט בעל כורחם, לא דאגו ראשי המשטר החדש לחסל את שרידי המשטר הקודם: הצבא, מערכת השיפוט, הפקידות, ההון הגדול והאחוזות הגדולות. בזאת דנו את המשטר החדש למוות. כי בגבור השואה הכלכלית והפוליטית, מצא המשטר את עצמו ללא מגינים.
בכל זאת יכלו אויביו של היטלר להילחם בו, ואף לגבור עליו, כאשר הגיע אל סף השלטון. היו להם נוער מסור, ארגונים מזויינים ויעילים, מנגנון אדיר של אגודות מקצועיות. הם לא עשו זאת, כי לא השכילו להתאחד. בשעה הגורלית, לא נמצאה אישיות גדולה ומלהיבה, שיכלה לשמש מוקד להתנגדות.
גורם חשוב היה הקו הקומוניסטי. אילו נהגו הקומוניסטים אחרת,
אילו תמכו במפלגות הדמוקראטיות, תחת להקדיש עד הרגע האחרון את עיקר כוחם למלחמה בסוציאל-דמוקראטים, היתה נמנעת שואה שקטלה עשרות מיליונים אזרחים סובייטיים. מדוע היו הקומוניסטים עיוורים נ התשובה היא: הם קיבלו הוראות ממוסקבה. שום מפלגה המקבלת את הנחיותיה מארץ אחרת, מידי מנהיגים הרחוקים משדההקרב, אינה יכולה להתמודד ביעילות ביריב מקומי פיקח וחסרהיסוסים.
ואולי העיקר: עלייתה של דיקטטורה אינה אירוע דרמאתי חדפעמי. לעתים קרובות זה תהליך איטי, הדרגתי. החרות נחתכת פרוסותפרוסות, כמו נקניק. בכל שלב ושלב נוח למנהיגים הססנים ופחדנים להחליט כי עדיין לא הגיעה שעת-המאבק, כי עדיין מוטב לדחות את הצעד המכריע. עד שזה מאוחר מדי.
זה הלקח של עליית הנאציזם. היטלר לא הרס את המשטר הדמוקראטי - אלא הגיע לשלטון אחרי שהמשטר הדמוקראטי הרם את