ההיסטרי של הפירר בברלין. הלה ידע לצייר את גרמניה הנאצית כמחנה צבאי, בו כל פרט משובץ בתפקידה בו מובילה שרשרת-פיקוד אחת מן הפירר עצמו ועד לאחרון מטאטאי-הרחובות. לדבריו היו הדמוקראטיות המערביות רקובות. שררה בהן אנדרלמוסיה. כל אחד עשה בהן כאוות נפשו. ברור שבכל התנגשות בין שני גורמים כאלה, המחנה הממושמע והמלוכד היה חייב לנצח.
רק אחרי שהתמוטט הרייך-בן-אלף-השנים, 988 שנה לפני המועד המובטח, נסתבר כי, מאחורי החזית המבריקה של ליכוד וסדר, שרר במשטר אי-סדר אגדתי.
אי-סדר זה היה טמון בעצם מהותו של המשטר. היה זה מימשל של כל-דאלים-גבר, גם בצמרת שלו. שום מנהיג לא ויתר מרצון על סמכות כל שהיא שניתנה לו אי-פעם, כל אחד השתדל לצבור בידיו סמכויות ועמדות-כח ככל שיכול. מאחר שהמפסיד במירוץ זה שילם לא פעם בחייו, היה זה מאבק מתמיד ואכזרי, שהתנהל מתחת לפני השטח. צמרת המשטר היתה מורכבת מעשרות פיררים גדולים, ומאלפי פיררים קטנים, שכל אחד מהם השתדל לבנות לעצמו כלים שלטוניים, לצורך או שלא לצורך, באי-סדר מוחלט. כל המנהיגים הנאצים שנאו זה את זה שנאת-מוות.
כך נוצר מצב שכמעט לכל תפקיד היו לפחות שני בעלים יריבים.
כל אחד בעל תואר, משרד, מנגנון ולעתים גם צבא פרטי. תפקידים השובים בשטח הכלכלה, מדיניות-החוץ והריגול היו נתונים בידי חציתריסר מנגנונים יריבים, שחבריהם לא הססו לשלוח איש את יריבו למוות או למחנה ריכוז. ערב פרוץ המלחמה התלונן שר-הפנים הנאצי בישיבה סודית, כי מאז קום הרייך השלישי גדל מספר פקידי המדינה "פי עשרים עד ארבעים."
היטלר עצמו ידע זאת היטב. כמעט וודאי כי עודד תהליך זה בהכרה, לפי העקרון העתיק "הפרד ומשול". יתכן שהיתה סיבה עמוקה עוד יותר: היטלר, הלא-יוצלח המונומנטאלי, לא היה כוח בונה.