אילו חי היטלר כיום, היה מקנא בשליטתו המוחלטת של דויד בןגוריון בצה"ל. היטלר הדיקטטור הכל-יכול, לא התקרב לשליטה כזאת - פרט לחצי-השנה האחרונה, על סף האבדון.
מכל צבאות העולם, היה זה הצבא הגאה ביותר. יציר כפיו של הקורפירסט הגדול; בן-טפוחיו של "פריץ הזקן"; הצבא שניצח בוואטרלו ושהפיל את האימפריה של נפוליאון השלישי במבצע מפואר של כמה שבועות; הצבא שעמד כמעט לבדו, נגד כל העולם, בארבע שנות מלחמת-העולם הראשונה ולא מוגר בשדה-הקרב - צבא זה ראה את עצמו כפאר האומה הגרמנית. הוא לא היה מוכן לקבל, ללא הסתייגות, הוראות מטוראי-ראשון.
על הצבא הזה ניצחו גנראלים בני גנראלים ונכדי גנראלים. צמרת מגובשת זו לא היתה אוסף מקרי של טכנאים, אלא מעמד בפני עצמו, בעל מסורת ארוכה. כמעט כל אנשיו היו בני המשפחות האצילות ביותר של גרמניה, זכו לחינוך קלאסי, באווירה דתית. באקדמיה הצבאית למדו כי קצין טוב הוא זה העומד על דעתו גם נגד הממונים עליו.
כדוגמה הוצבה פרשת הגנראל הגרמני שנלווה אל הקיסר וילהלם באחד מסיוריו. הקיסר השחצן, שלא הבין מאומה בעניני צבא, סקר מערכת ביצורים וציווה לשנותה. הגנראל הביע ברוב נימוס את דעתו כי פקודת הקיסר אינה מתאימה מבחינה מקצועית. למחרת חיום נשלח לפנסיה - וכל הקצונה הגרמנית הצדיעה לו הצדעה אילמת. כי הצבא לימד שהקצין הטוב חייב לשמור בכל התנאים על עצמאותו המוסרית והמחשבתית, תוך ציות למפקדיו. איש-מטה שאינו מסכים להוראה שקיבל, חייב לנסח את דעתו הנוגדת ואת נימוקיה - ולאחר מכן לבצע את ההוראה.