לשוא חוששות כיום מדינות רבות בפני תחיית הקצונה הזאת. גרמניה יכולה להוליד מתוכה נאציזם חדש, אך לא תוכל לעולם להקים שוב את הגוף המפואר של הקצונה הישנה. גוף זה נפה את נשמתו בשרשרת הכניעות, ההשפלות, הפשרות המוסריות, הבגידות והפשעים שציינו את דרכו ברייך השלישי. וקצתה ללא נשמה, ערכה אפס כפי שלומדים כיום מנהיגי גרמניה המערבית, המשתדלים להקים מחדש את הצבא הגרמני, ואינם מצליחים להפיח בו רוח ונשמה.
בשנים הראשונות היתה להיטלר שיטה פשוטה למנוע מרדנות בקרב הקצונה - הוא העסיק אותה עד מעל לראש.
עם ביטול חוזה-השלום של וורסאי, שהגביל את הצבא הגרמני,
ועם הנהגת שרות-חובה כללי, הפך הצבא הקטן של 100 אלף איש ביןלילה לגוף של מאות אלפים, ולאחר מכן - של מיליונים. היה צורך להרכיב באופן קדחתני מטות חדשים, לעכל כלי-נשק חדשים, להקים גייסות שריון, חיל-אוויר וחיל-ים, שהיו אסורים על-פי חוזה וורסאי. קציני הרייכסוור עלו במהירות בסולם הדרגות. לא זו בלבד שהיטלר סיפק את כל דרישותיהם בכסף ובכוח-אדם, אלא אף המריץ את הקצינים לרצות יותר ויותר... בתנאים אלה, לא היה מקום לאוירתמרד בצבא.
הקצינים ידעו על מחנות-הריכוז ועל שאר הזוועות של המשטר.
הם ראו כיצד נשרפים הספרים - פאר התרבות הגרמנית, שעל ברכיה התחנכו - בראשי-חוצות. הם חזו בחקיקת חוקי-הגזע של נירנברג. הם השלימו עם פשעים אלה. כלפי עצמם וכלפי העולם הצטדקו בכך שאסור לחייל להתערב בפוליטיקה - הלכה שהופרה מזמן על-ידי הרייכסוור, כאשר עודד במשך שנים את אוייבי הרפובליקה הויימארית. חוץ מזה הצביעו על העובדה כי ממשלת היטלר נבחרה באופן דמוקראטי על-ידי רוב העם הגרמני, וכי על כן היו מעשיה חוקיים בהחלט.