אפילו לא מצאו חן. היתה זאת פשרה מצפונית, שעירערה לראשונה את הבסיס המוסרי של הצבא.
ביוני 1934 באה פשרה שניה, הרת-סכנות עוד יותר. רוצחי ה0.ס.
פגעו בגנרל גרמני. קורט פון-שלייכר, המנהיג הפוליטי של הצבא במשך שנים רבות, נורה לעיני אשתו על-ידי ששה רוצחים, בלבוש אזרחי, שקטלו גם את האשה. היתה זאת פגיעה חסרת-תקדים בכבודו של הצבא הגרמני. הריגת קצין בידי אזרחים היתה, עד אז, מעשה בלתי-נשמע בגרמניה.
צמרת הצבא יכלה לשים קץ באותו רגע למשטר-התועבה כולו.
אילו הכריזה על דיקטטורה צבאית, היה הנאציזם מתמוטט כבנייןקלפים. גם היתה לכך אמתלה מוסרית וחוקית, כי באותו יום-זוועות הפר היטלר בגלוי את חוקי המדינה.
אך הגנראלים הבליגו. הם לא נקמו את נקמת חברם שנרצח. כעבור כמה שבועות נשבעו את שבועת-האמונים האישית להיטלר. הם שמחו כי היטלר רצח את מנהיגי הס.א., שאיימו על מעמדם. הם בגדו בעצמם מתוך פחדנות, ומתוך אמונה כי עם כל חסרונותיו, מביא היטלר ברכה לעם הגרמני.
לגבי מדיניות היטלר, באותו שלב, היתה קיימת הסכמה-כללית גם מצד הגנראלים השמרניים. את חוזה השלום של וורסאי ראו תמיד כעוול, המפקיר את גרמניה הבלתי-מזויינת לא רק לחסדיהם של הצרפתים והרוסים, אלא גם של הפולנים והצ׳כים. העולם מסביב לא פירק את נשקו! אלא להיפך - הזדיין בקצב מוגבר. בתנאים אלה תמכו גם הגנראלים השמרניים בלב שלם בהזדיינות המחודשת של גרמניה, שבוצעה על-ידי היטלר.
גם פעולות אחרות של הפירר נתקבלו באהדה. החימוש החדש התניע שוב את גלגלי התעשיה הגרמנית. מיליוני מחוסרי-עבודה חזרו לבתי-החרושת, חויילו לצבא או גוייסו לשרות-העבודה, גוף שיסודותיו המעשיים היו דומים לאלה של הגח"ל בישראל. השתררה אווירה כללית