האומללה נשארה עניה ומופקרת לחסדי היטלר, ללא כל יכולת להגן על עצמה להבא.
על הסכם מינכן אפשר לומר, כדברי טאליראנד בשעתו, כי "היה גרוע מפשע - הוא היה איוולת." הוא לא מנע את המלחמה - אלא רק החליף מלחמה קלה, בה היתה גרמניה עומדת מלכתחילה לבדה מול בריטניה, צרפת, צ׳כוסלובקיה וברית-המועצות, במלחמה קשה, שהיתה עתידה להימשך שש שנים ולקטול עשרות מיליונים. הטענה כי בריטניה הרוויחה שנה כדי להתכונן למלחמה, אף היא כוזבת. באותה שנה התחזקה גרמניה, יחסית, הרבה יותר.
היו להסכם מינכן עוד שתי תוצאות חמורות. המעשה מנע את הפיכת הגנראלים, שכבר השלימו את כל ההכנות למאסרו של היטלר. כי אחרי שהיטלר נחל את נצחונו המזהיר, ללא כל קרבנות, הגיעה התלהבות העם הגרמני לשיאה. בתנאים אלה, היתה כל הפיכה נתקלת בהתנגדות העם כולו.
התוצאה השניה היתה מרחיקת-לכת עוד יותר. אחרי שנים ארוכות של מאמץ, בהן ניסתה ברית-המועצות ללכד קואליציה גדולה נגד היטלר, התפשרו מעצמות-המערב במינכן עם היטלר, תוך החרמת בריתהמועצות. סטאלין חשש, בצדק, כי כוונת המערב היתה להפנות את כוחו של היטלר נגד המדינה הקומוניסטית. הוא גם הגיע למסקנה דומה לזו של היטלר: כי המערב רקוב, וכי לא יילחם לעולם.
לסטאלין לא היה כל חשק למצוא את עצמו לבדו מול התקפה נאצית. לכן עשה מעשה ציני, מחפיר, אך מוצדק מבחינה מעשית. אחרי שהיטלר בלע את כל צ׳כוסלובקיה באביב 1939 והתכונן בגלוי למלחמה נגד פולין, כרת סטאלין חוזה של אי-התקפה עם היטלר, בתוספת חשאית לחוזה חולקה פולין, יחד עם שאר אזורי מזרחאירופה, בין שתי הדיקטטורות הגדולות.
ההסכם שנחתם על-ידי שני שרי-החוץ, ריבנטרופ הנאצי ומולוטוב הקומוניסטי, ישמש עוד זמן רב סלע-מחלוקת בין ההיסטוריונים.