הקומוניסטים טוענים כי רק כך יכול היה סטאלין להבטיח כי היטלר יתקיף תחילה את המערב, וכי המערב הוכרח בדרך זו לשתף פעולה עם ברית-המועצות במאבק הסופי נגד הנאצים. אנשי המערב טוענים כי ההסכם גרם בהכרח להחלטת היטלר לפתוח במלחמת-העולם, שאמנם פרצה כעבור שמונה ימים.
שתי הטענות נכונות.
כאשר חצה הצבא הגרמני את הגבול הפולני, עם שחר, אור ליום האחד בספטמבר 1939, השתנה מצבם של הקושרים הצבאיים תכלית שינוי.
עד אותו יום, לא היה סתירה מהותית ביו הפטריוטיזם, עליו חונכו הגנראלים, לבין תוכנית ההפיכה הצבאית. רעיון ההפיכה לא עורר בעייה מצפונית. אולם עתה עמדה המולדת במלחמה על חייה. כל רעיון של הפיכה היה כרוך בבגידה, בתקיעת סכין בגב הלוחמים. איש לא היה יכול לחשוב על כך ללא לבטים מצפוניים נוראים.
קשה לקורא ישראלי לדמיין לעצמו מצב כזה. נניח לרגע כי דיקטטור חסר-אחריות הופך לראש המפלגה החשובה ביותר בישראל, מגיע לשלטון ומכריז מלחמה על ארצות-ערב. האם יעזו אף מתנגדים קיצוניים ביותר לערוך הפיכה נגדו תוך כדי מלחמה, להכתים את עצמם כבוגדים וכסוכני האוייב?
יתכן שהקצונה היתה מתגברת ביתר קלות על לבטים אלה, אילו היתה עדיין בעלת נשמה בריאה ובלתי-פגומה. אולם מאורעות השנים
* משא-ומתן בריטי-צרפתי-רוסי לכריתת ברית נגד היטלר שהוחל בו באותם הימים, נכשל באשמת המערב. הממשלה הפולנית, שטפשותה עברה כל גבול, סירבה לתת לצבא האדום לעבור בשטח פולין כדי להילחם בהיטלר, אפילו אם יתקיף היטלר את פולין.