המזרח התיכון מן הקווקז וממצריים, יכבוש את כולו. האנגלים, שמיו בטוחים בכך, ושהתכוננו לפגות את ארץ-ישראל, הגבירו בחפזון את הפלמ"ח של ארגון-ההגנה, כדי שהישוב העברי יוכל לערוך מלחמתמצדה נואשת בהרי הכרמל, סביב נמל חיפה.
אולם היטלר כלל לא הלם על איסטראטגית עולמית כזאת. הוא רצה לשבור את רוסיה, כדי להגשים את מטרת-המלחמה האמיתית שלו: תפיסת המרחב הרוסי, יישוב הארץ עד הרי-אוראל באוכלוסיה גרמנית שתתרבה בחפזון. כניסת יפאן וארצות הברית למלחמה, בדצמבר 1941, לא שינתה את תפיסתו של היטלר.
תפיסה זו התנפצה בסטאלינגראד. הכוח הרוסי, שהיטלר בז לו, אך שהגגראלים חששו מפניו מראש, נתגלה כגורם מכריע. ההתקפה הגרמנית הגדולה, האחרונה, נבלמה. הגנראלים יעצו להיסוג מיד לקו קצר והגיוני. היטלר סירב להיסוג אף קילומטר אחד. הצבא בסטאלינגראד כותר כולו והושמד על מזבח שגעונו של הפירר.
מאותו רגע ועד סוף המלחמה, כעבור שנתיים וחצי, החריף הסכסוך בין היטלר והגנראלים שלו ללא הפסק. שגעון-הגדלות של היטלר, שהתחזק בהתמדה מאז נצהונותיו הקלים באוסטריה וצ׳כוסלובקיה, הגיע עתה לשיאו. ספק אם היה עוד נורמלי לגמרי אף מבחינה רפואית. לשוא ניסו הגנרלים להתווכח עמו, להוכיח כי צורת ניהול המלחמה מובילה לשואה קרובה. הפירר לא הקשיב, חי בעולם של חזיונות, שוב לא הבחין בין מציאות ודמיון.
לרוב נסבו הוויכוחים על הצורך בנסיגה. היטלר, שנשאר חובב בענייני-צבא אך היה איש-מקצוע בתעמולה, התנגד עקרונית לכל נסיגה. ואילו הגנראלים היו משוכנעים כי על הצבא לנהל מלחמה גמישה, לתפוס את הקווים הנוחים ביותר, לשמור על עתודות מספיקות לעריכת התקפת-נגד, תחת להשאיר צבאות שלמים להשמדה בטוחה באזורים מכותרים. כאשר נחתו צבאות המערב בחוף צרפת, בקיץ 1944, התפשט אותו ויכוח גם לחזית המערב.