הנקמה היתה נוראה, והיא חיסלה סופית את הקצונה הגרמנית. לודוויג בק, הרמטכ"ל המודה שהיה הקצין הבכיר בין הקושרים, ירה בעצמו פעמיים ללא הצלחה, חוסל על-ידי סמל. סטאופנברג וחבריו נורו בו במקום. בזה אחר זה נתפסו הקושרים בימים הבאים, עונו באכזריות, עד שנתגלו כל הסתעפויות המרידה. כל אדם שהיה קשור בקשר או אף ידע עליו, נהרג, ובני משפחתו נשלחו למחנות-ריכוז.
הקצינים עצמם נדרשו לקחת חלק בנקמה המתועבת. בית-דין של קצינים דן את הנאשמים, מבלי לשמוע אותם, לגירוש מן הצבא. לאחר מכן נמסרו לבית-דין-מיוחד, בראשות פסיכופאט בשם פרייזלר, קומוניסט-לשעבר שהפך נאצי קנאי ושלמד את מקצועו ממשפטיהטיהור של מוסקבה. מה שנעשה בבית משפט זה צולם על-ידי צלמי גבלס, ומהווה את אחד הקטעים המזעזעים ביותר בסרט הדוקומנטארי מיי! קאמפף.
הנאשמים - מרשלים, גנרלים, שגרירים, רובם ממיטב האצולה הגרמנית - נגררו לבית-המשפט, שבורים אחרי ימים ארוכים של עינויים גופניים. מאחר שחגורותיהם נלקחו מהם, נאלצו להחזיק במכנסיהם, לבל יפלו, בשעה שאבי בית-המשפט שפך עליהם קיתונות של גידופים פרועים, לא נתן להם לדבר. "זקן מלוכלך!" קרא השופט המטורף למרשל פון-ויצלבן הנערץ שעמד לפניו; "מדוע אתה מחזיק במכנסיך ?"
הנאשמים נידונו למיתה, הוצאו מיד להורג. לפי דרישתו של היטלר עצמו, הומצאה שיטה מכאיבה ומשפילה במיוחד. הנדונים ניתלו במיתרי-פסנתר מווים של אטליזים, פירפרו דקות ארוכות, איבדו את מכנסיהם ומתו ערומים. קאנאריס נתלה כמה פעמים, כדי "שירגיש את הטעם", עד שניתן לו למות.
אדם אחד הוצא מכלל זה. רומל, "שועל המדבר", אליל העם הגרמני ונערץ גם על אויביו בחזית, הורשה לאבד את עצמו לדעת, אחרי שנפרד מאשתו ומבנו, ואף זכה להלוויה ממלכתית. נאמר שמת כתוצאה