מפצעים שנפצע בחזית המערב. אפילו היטלר לא העז לגלות לעם הגרמני בי אדם כזה היה מעורב בקשר.
בסך הכל התאבדו או נקטלו, כנקמה על המרה כ-5000 קצינים ואישים אחרים. עמוד-השדרה של הצבא נשבר סופית. גרוע מן האבידות בנפש, היה אובדן הנפש של הקצונה. הקצינים שנותרו היו מוכתמים בכתם של רוצחי-אחים *. הגנרלים שהוסיפו לשתף פעולה עם היטלר, מתוך פחדנות או מתוך נאמנות כוזבת למולדתם, סבלו שיתייחס אליהם כאל כלבים. כל פקודה היתה זקוקה לאישורו האישי. הפרטים הקטנים ביותר של ניהול המלחמה היו טעונים טיפולו.
גודריאן, מצביא מזהיר בעל מצפון גמיש, שנתמנה רמטכ"ל בפועל של הצבא למהרת יום ההתנקשות, תיאר את הרושם שלו: "היטלר החלים במהרה מן הפצעים החיצוניים. מחלתו הקודמת (מחלת פארקינסון), שבלטה לעיני כל ברעידה גוברת והולכת של זרועו ורגלו השמאליות, לא היתה קשורה בהתנקשות. גרועות מן התוצאות הגופניות היו התוצאות הנפשיות. החשד העמוק, שהיה לו כלפי אנשים בכלל וכלפי הגנראלים בפרט, הפך עתה לשינאת תהומית. מחלתו, המביאה כרגיל לשינוי הערכים המוסריים אצל חוליה, הגבירה תהליך זה. נוקשותו הפכה לאכזריות, נטייתו לבלופים הפכה לשקרנות. הוא שיקר תכופות, מבלי להרגיש בכך. הוא הניח מראש שכל אחד משקר לו. הוא לא האמין עוד לאיש... שווי-המשקל הנפשי שלו התערער לנצח. כל הרוחות הרעות שהיו רדומות בו, התעוררו. הוא לא ידע עוד מעצורים."
איך התנהלו אז העניינים במיפקדת הצבא החזק ביותר בעולם? גודריאן מספר על מקרה אחד, בו דרש היטלר לדחות התקפת-נגד
* ביניהם אדולף הויזינגר, שנאשם לא מכבר בכך שלא הוצא להורג על-ידי הגסטאפו, אף שהיה מעורב בקשר ונאסר. מכאן החשד כי קנה את חייו בהלשנה על חבריו.