הדם שלנו. כך שעוד בחיינו נהיה עם של 120 מיליון נפשות בגרמניה. פירוש הדבר שנהיה. המעצמה המכרעת היהירה באירופה".
זה הרעיון הנאצי בהתגלמותו, מעבר לכל סיסמות תעמולתיות החזון היסודי שהותווה על-ידי היטלר במיץ קאמפף. בשעות האחרונות של חייו הזר היטלר לרעיון זה, באיגרתו האחרונה למיפקדת הצבא: "המאמצים והקרבנות של העם הגרמני במלחמה זו היו כה כבירים, עזבי איני יכול להאמין שהיו לשוא. המטרה צריכה להיות לרכוש שטח במזרה למען העם הגרמני."
זו היתה המטרה - והם.ס. היה המכשיר להגשמתה. למענה עבר אדולף אייכמן שעות נוספות, ולמענה הוגדלה ושוכללה תעשייתהמוות באושוויץ, גם אחרי שהשמדת היהודים כבר התקרבה לסיומה.
יותר מכל שאר חלקי הס.ס., היה ונשאר שנוי במחלוקת החלק השלישי: הס.ס. הקרבי.
ב-1944 מנה צבא זה 950 אלף איש. אנשיו היו חיילים לכל דבר. הם לבשו את מדי הצבא. הדיביזיוה שלהם היו כפופות לפיקוד הצבאי הרגיל, בכל הנוגע למיבצעים. מבחינת רמתם הצבאית, מילאו במאמץ המלחמתי הגרמני תפקיד דומה לזה של הפלמ"ח בישראל. כמו הפלמ"ח, היה צבא זה מורכב, תהילה, כולו ממתנדבים; רק לאחר שנתדלדלו הגדודים בקרבות בלתי-פוסקים, נשלחה אליהם תגבורת מגוייסת רגילה.
הדיביזיות של ה0.ס.-הקרבי הופעלו בגזרות המסוכנות ביותר בחזית, והן סבלו את האבידות הקשות ביותר. כל הגנראלים הגרמניים היללו אותן בספדי-זכרונותיהם. היו אלה עוצבות-עילית משובחות, כמו המארינס האמריקאיים והצנחנים ברוב הצבאות של היום. כל מפקד שמח לקבלן באזור פיקודו.
כאשר נסתיימה המלחמה, מצאו אנשי הס.ס.-הקרבי ששרדו בחיים