מהותה הרצחנית של האידיאולוגיה הנאצית. בסוף יהיו שוב לא היה ה0.ם.-הקרבי אפילו יחידה מובחרת גרמנית. הוא הרחיק לכת אל מעבר ללאומנות גרמנית צרה. הוא ראה את עצמו כאומה בפני עצמה, כגזע העליון, העומד, בשל טוהרו הגזעי, אף מעל הגרמני הרגיל.
באותם הימים לא היה כבר הס.ס.-הקרבי יחידה גרמנית בלבד גם לפי הרכבו. מתנדבים נאציים נהרו אליו מספרד, מהולנד, מבלגיה, מדגמארק ומארצות אחרות. כך נוצר אינטרנציונל נאצי מזויין, שבז לסיסמות לאומיות גרמניות מיושנות. הוא ראה את עצמו כלאום העתיד - לא לאום גרמני, אלא לאום נאצי, הלאום העולמי של הס,ס.
בעוד אדולף אייכמן עמל להשיג מהיהודים את עשרת אלפי המשאיות החורפיות שלו, לחימוש הדיביזיות של ר,ס.ס.-הקרבי, נוספה לפתע מטרה נוספת למשא-ומתן זה, אף כי אייכמן אולי לא ידע על כך.
אפילו כלב נאמן, כמו היטלר, נאלץ להסיק את המסקנה כי המלחמה אבודה. הרוסים פרצו את חזיתות המזרח, התקדמו לעבר ברלין. במערב התמוטטה ההתקפה הגרמנית האחרונה, "הקרב על הבליטה", ונפתחה הדרך בפני האנגלו-סאכסים אל תוך הרייך. בפעם הראשונה מאז ימי נפוליאון, נאלצו חיילים גרמניים ללחום על אדמת גרמניה עצמה, נגד פולשים זרים. ישישים וילדים גויסו למאמץ מטורף אחרון. ימי הרייך השלישי היו ספורים.
ההתמוטטות לא היתה מחזה מרהיב-עין. אדולף היטלר נשאר בבונקר שלו, מתחת למשרדי ראש-הממשלה בברלין. אפילו חסידיו הנאמנים ביותר שמו עתה לב לכך, שהוא מתנהג לעתים קרובות כחולה-נפש. הפירר המנוצח חלם על צבאות שהושמדו מזמן, נתן הוראות ליחידות ששוב לא היו קיימות אלא בדמיונו החולני, התלונן על בגידת הגנראלים ועל בגידת חבריו הנאציים.
היה לו על מה להתלונן. מכל ראשי הצמרת הנאצית נשאר רק